עפיפונים
רומן גארי, אביטל ענבר (תרגום מצרפתית)
LES CERFS-VOLANTS VIE ET MORT D'EMILE AJAR, Romain Gary
1
המוזיאון הקטן בקלֶרי, המוקדש ליצירות אַמבּרוּאַז פלֶרי, שוב
אינו בימינו אלא מוקד משיכה שני במעלה לתיירים. רוב
המבקרים בו סרים לשם לאחר סעודת-צהרים ב"קלו ז'ולי",
שכל מדריכי צרפת מהללים אותה פה אחד כאחת משכיות-
החמדה של ארצנו. ועם-זאת מציינים המדריכים את דבר קיומו
של המוזיאון וקובעים כי ראוי הוא שיבקרו בו. בחמשת אולמיו
אצורות מרבית יצירותיו של דודי אשר שרדו לאחר המלחמה,
הכיבוש, קרבות השחרור וכל התלאות והתהפוכות שידע עמֵנוּ.
עפיפונים, ותהיה ארץ מוצאם אשר תהיה, שואבים את
השראתם תמיד מאוצר הדימויים העממי, ומכאן הצביון הנאיבי
משהו שיש להם לכולם. עפיפוניו של אַמבּרוּאַז פלֶרי אינם
יוצאים מכלל זה; גם יצירי כפיו האחרונים, שעשאם בערוב
ימיו, חותם של תמימות ורעננות טבוע בהם. למרות ההתעני-
ינות המועטה שהוא מעורר, אין צפויה למוזיאון סכנת סגירה,
שכן קשור הוא בעבותות חזקים אל דברי ימי ארצנו. אך רוב
הימים שוממים אולמיו, כי חיים אנו עתה בתקופה שבה מבקשים
הצרפתים לשכוח ולא לזכור דווקא.
תצלומו הנאה ביותר של אַמבּרוּאַז פלֶרי מתנוסס במבוֹאת
המוזיאון. הוא נראה בו בתלבושת של דוָר כפרי - כובע-מצחה
עגול, מדים, נעלים גסות ותיק של עור על כרסו - בין עפיפון
בדמות פרת-משה-רבנו ובין עפיפון גַאמבֶּטָה, שמראהו וגופו
מעוצבים בדמות הכדור הפורח, שערך בו הלה את מעוֹפוֹ
המפורסם מתוך פריס הנצורה. ועוד רבים תצלומיו של האיש,
שבמשך תקופה ממושכת נודע בכינוי "הדוָר המטורלל", שהרי
רוב המבקרים בסדנתו ביקשו לצלמו, לשם ההיתול, ודודי
נעתר להם בחפץ-לב. מעולם לא חשש להיות לקלס ולא התאונן
על שם-הלוַאי "הדוָר המטורלל" וגם לא על כינויו השני בפי
הבריות: "תמהוני לא-מזיק"; ואף שידע כי אנשי המקום קוֹראים
לו "המטורף הזקן פלֶרי", דומה היה שהוא רואה בזה אות של
הערכה דווקא. בשנות השלושים, כשהתחילו יוצאים לדודי
מוניטין, קם מַארסֶלֶן דוּפּרָה, בעליו של "קלו ז'ולי", והגה את
הרעיון להדפיס גלויות-דואר ועליהן תצלום דודי לבוש
בבגדי-השרד שלו ומוקף בעפיפוניו, והכתובת: "קלֶרי. הדוָר
הכפרי המפורסם אַמבּרוּאַז פלֶרי ועפיפוניו". לצערנו נדפסו כל
הגלויות בשחור ולבן, ולכן אין בהן חן הצבעים והצורות,
החביבות החייכנית, ומה שאפשר לכנותו "הקריצות", שהפריח
הנורמנדי הזקן כלפי השמים.
אבי נפל במלחמת-העולם הראשונה, וכעבור זמן-מה הלכה
לעולמה גם אמי. במלחמה זו נספה גם רוֹבֶּר, האמצעי בשלושת
האחים פלֶרי; וגם דודי אַמבּרוּאַז יצא ממנה בשן ועין, כדור
פילח את חזהו. לשם בהירות הסיפור אוסיף, כי אבי-סבי,
אַנטוּאַן, נפל על מתרסי הקומונה הפריסאית ואוֹמַר כי הסקירה
הקצרה של עברנו, וביחוד שני שמותיהם של בני משפחת פלרי
החרותים על האנדרטה לזכר הנופלים מאנשי קלרי, פעלה
פעולה מכרעת על חיי אפוטרופסי. הוא נשתנה תכלית שינוי
ולא היה עוד האיש שהיה לפני מלחמת-העולם הראשונה, איש
שיצא לו שם של מחרחר ריב. הכול השתאו על לוחם זה, בעל
עיטור הגבורה, שאינו מחמיץ עתה שום הזדמנות לעשות פומבי
להשקפותיו כרודף-השלום, ללמד סניגוריה על סרבני-גיוס-
מטעמי-מצפון ולהוקיע את האלימות לכל פניהָ, ובמבטו יוקדת
אש, שייתכן כי לא היתה אלא השתקפות של אש-התמיד שעל
קבר החייל האלמוני. במראהו לא היה כל תו ענוג. פניו
המחוֹרצים היו נוקשים ונמרצים, שערו האפור היה קצרצר
ושפמו העבות - מן הסוג המכונה "שפם גאלי", שהרי הצרפתים
עדיין יש להם, השבח לאל, זיקה לזכרונותיהם ההיסטוריים, גם
אם אין המדובר אלא בשיער. הכל סברו ששב מן המלחמה
"בהלם"; בכך גם ביארו את היותו לפציפיסט וגם את שגיונו -
לבלות את מיטב זמנו במחיצת עפיפוניו, ה"ניַאמות" שלו, כך
כינה אותם. את המלה "ניַאמה" מצא באיזה ספר על אפריקה
המַשוָנית, והוראתה בלשון המקום: כל אשר נשאת רוח-חיים
באפו - בני-אדם, זבובונים, אריות, רעיונות או פילים. ודאי
בחר במשלח-יד של דוָר כפרי מפני שעיטורו ושני הציונים-
לשבח שלו הקנוּ לו זכות למשרה נוחה שכזאת, אך גם ייתכן כי
זה היה, לדעתו, העיסוק היאה לאדם רודף-שלום. פעמים רבות
אמר לי:
"גם אתה, לוּדוֹ ילדי, אם תלמד כהלכה, אולי תוכל,
ביום-מן-הימים, למצוא לך משרה בדואר."
שנים רבות עברו עד שלמדתי להבחין אצלו בין כובד-הראש
והנאמנות העמוקה ובין הצד ההיתולי שבאָפיוֹ, אשר מקורו,
כמדומה, במורשת המשותפת, שנדרשים לה הצרפתים כל-אימת
שאובדים עשתונותיהם.
דודי נהג לומר כי "עפיפונים חייבים ללמוד לעוף, כמו
כולם", וכשמלאו לי שבע שנים התחלתי נלוֶה אליו, אחרי
הלימודים, אל מה שכינה "האימוּן" - לעתים בשדה על-יד לָה
מוֹט, ולעתים מעט הלאה משם, על שפת "לָה ריגוֹל", ועמנו
"ניַאמָה" שניחוח משובב נפש של דבק טרי עדיין נודף ממנו.
"יש להחזיק בהם בחזקה," הסביר לי, "כי הם מושכים
ולפעמים נתלשים מהיד, נוסקים למרום, יוצאים לרדוף אחר
תכלת השמים ונעלמים לעד, או מוחזרים לנו שבורים
ורצוצים."
"אבל אם אחזיק בהם חזק מדי - האם לא אתעופף גם אני
אִתּם?"
הוא חייך, וחיוכו הוסיף חביבות לשפמו המגודל.
"זה עלול לקרות," אמר, "ואתה היזהר שלא תעוף."
דודי קרא לעפיפוניו בשמות-חיבה: "קרוקמיש", "באטי-
פול", "קלופן-קלופאן ", "פאטאפוף", "זיגומאר", "פאלפ-
יטאר", "אמאבל " - ואני לא ידעתי מדוע כך ולא אחרת, מדוע
תיקרא הצפרדע הצוהלת, שגפיה מנופפות לך שלום ממרום,
"טיטיב" דווקא ולא "קלאפוט", שהיה שמו של הדג שחייך חיוך
רחב והרטיט באויר בשלל קשקשיו הכסופים וסנפיריו הורודים;
ומדוע זה העיף מעל לאחו הסמוך ללה מוט את "פופוטן" שלו
לעתים קרובות יותר משהעיף את "מימיל", איש-מאדים
שנתחבב עלי בעיניו העגולות ובכנפיו הדומות לאזנים שפירפ-
רו להן שעה שעלה מעלה-מעלה. אני סיגלתי לי היטב את
תנועותיו, וכשהתחריתי בזה עם חברַי היתה ידי על העליונה
תמיד, כששילח לאויר איזה "ניַאמה" בעל צורה לא נהירה לי,
ביאר לי דודי ואמר:
"צריך לנסות לעשות עפיפונים שיהיו שונים בתכלית מכל
מה שקיים, מכל מה שכבר מכירים. דבר חדש לגמרי. אבל אז
צריך להחזיק בקצה החוט חזק יותר, כי אם מרפים הם יוצאים
לרדוף אחר תכלת השמים, ובנפלם עלולים לגרום נזקים
כבדים."
לפעמים נדמה לי כי העפיפון הוא המחזיק באמברואז פלרי
בקצה החוט.
ימים רבים היה האהוב עלי מכל העפיפונים "פאטאפוף"
החביב, שברגע שהתרומם אל על נמלאה בטנו אויר והתנפחה
להפליא, ועם כל משב רוח קל שבקלים היה מקפץ ומכרכר
וטלפיו טופחים טפיחות מצחיקות על כרסו; ואת כל פעלוליו
הנחה דודי בריפוי החוטים ובמיתוחם.
הוא הרשה ל"פאטאפוף" לישון במיטתו, כי על האדמה זקוק
העפיפון לידידות בשפע; כאן למטה הוא מקפח את צלמו ואת
חייו, ורוחו נעכרת. כדי שיפרח במלוא תפארתו זקוק הוא
לגבהים, לאויר צח ולמרחבו שמים.
אפוטרופסי העביר את ימיו בשיטוט בדרכים לרגל תפקידו
והיה מחלק לתושבים את דברי הדואר שלקח מדי בוקר בסניף
המקומי. אך בשובו מבית-הספר המרוחק משם חמישה קילומט-
רים ראיתיו כמעט תמיד עומד במדיו בשדה לה אוט - כי זרמי
האויר אצלנו נוחים יותר בשעות אחר-הצהרים - ועיניו נשואות
למרום, אל אחד מ"מיודעיו" המפרפר לו גבוה מעל פני האדמה.
ואולם, כשאיבדנו יום אחד את "קאטרמא" הנפלא שלנו, בעל
שנים-עשר המפרשים, שהרוח ניפחם בבת-אחת והוא נקרע
מידו על דוללתו, עקב מבטו של דודי אחר יצירתו הנמוגה
והולכת בתכלת השמים, ובעוד אני מתיפח בבכי, אמר לי:
"אל תבכה, לכך נוצר. טוב לו במרומים."
למחרת בא איכר מאיכרי הסביבה, ובעגלת החציר שלו
תלולית של עץ ונייר, כל מה ששרד מ"קאטרמר".
בן עשר הייתי כשהקדיש "לה גַאזֶט" של אונפלר כתבה
כתובה בנימה היתולית ל"שכננו אמברואז פלרי, דַור הכפר
קלרי, תמהוני חביב שעפיפוניו סופם שיוציאו שם ליישוב
כתחרימים, כחרסינה וכתופינים, שבזכותם נתפרסמו ואלאנסין,
לומוז' וקאמברה." דודי גזר את הכתבה, נתנה במסגרת ותלאה
על מסמר על קיר הסדנה.
"עיניך הרואות, אינני אדיש לתהילה," העיר וקרץ לי קריצה
שובבה.
הכתבה ב"לה גאזט" והתצלום שנלוָה אליה הועתקו בעתון
פריסי, ועד מהרה מָלא אסמנו, שמעתה הוסב שמו ונקרא סדנה,
מבקרים והזמנות. בעליו של "קלוֹ ז'וֹלי", חברו הותיק של
דודי, המליץ גם הוא לפני לקוחותיו על "האטרקציה המקומית".
יום אחד נעצרה מכונית לפני חוָתנו, ויצא ממנה אדון כלוּל
בהדרו. רושם עז במיוחד עשו עלי שפמותיו, שהעפילו מזה ומזה
עד אזניו, התמזגו עם פאות לחייו וכמו חצו לשנַיִם את פניו.
לימים נודע לי כי האיש היה האספן האנגלי החשוב לוֹרד האוּ.
נלוו אליו משרת וקַמטר, שבהיפתחו נגלו לעיני עפיפונים
נפלאים מארצות שונות – בוּרמה, יפאן, סין והודו - ערוכים
בקפידה על בטנת קטיפה מיוחדת. דודי הוזמן לזון את עיניו בהם
והוא עשה זאת בלב שלם, כי לא היה בו אף שמץ של שוביניזם.
רק שגיון אחד קטן דבק בו; הוא הכריז תמיד כי העפיפון עלה
לגדולה בצרפת ב- 1789. לאחר שמנה דודי את שבחי המוצגים
שהציג לפניו האספן האנגלי, הראה לו אחדות מיצירותיו שלו,
וביניהן ויקטור הוּגו הנישא על העננים, עפיפון בהשראת
התצלום המפורסם שצילם נאדאר - המשורר הממריא מעלה-
מעלה נראה בו כמין אל עליון. לאחר שעה או שעתים של
בדיקה ועיון ותשבחות הדדיות יצאו הישנים לשדה, בחרו
איש-איש בעפיפונו וכה הנעימו לשמי נורמַנדי עד שבמהרה
נקהלו אליהם כל ילדי הסביבה, שביקשו לקחת חלק בשמחה.
המוניטין של אַמברוּאַז פלרי גדלו בלי הרף, אך האיש לא
זחה דעתו גם לאחר שה"גרַאנד דֶאוּאַזֶל" שלו, החבושה מצנפת
פריגית - רפובליקני היה בכל רמ"ח ושס"ה - זכתה בפרס
הראשון במפגש שנערך בנוֹז'אן והלורד האוּ הזמינו ללונדון,
שם הציג אחדות מיצירותיו במופע שנערך בהייד פארק. עלייתו
של היטלר לשלטון והשתלטותו על חבל הריין התחילו
מעכירות את האקלים המדיני באירופה, והמופע נמנה עם
האירועים הרבים שנערכו באותם הימים לציון הברית בין צרפת
לבריטניה. שמור עמי תצלום מתוך ה"אילוּסטרֵיטד לונדון" ובו
נראה אמברואז פלרי, ועמו "החירות המאירה את העולם", בין
לורד האוּ לנסיך מוֵיילס. לאחר גושפנקה כמעט רשמית זו
שקיבל, נבחר אמברואז פלרי תחילה כחבר באגודת "עפיפוני
צרפת" ואחרי-כן כנשיא-הכבוד של האגודה. אורחים סקרנים
נהרו אליו, ומספרם גדל והלך. גבירות הדורות ואדונים
הדורים, שבאו באוטומובילים מפריס לסעוד את לבם ב"קלו
ז'ולי", נהגו לסור אלינו לאחר הסעודה ולבקש מן ה"אמן"
שיציג לפניהם אחדים מיצירי-כפיו. הגבירות ההדורות ישבו על
הדשא והאדונים ההדורים עישנו סיגרים והתאמצו לשמור על
הבעה של כובד-ראש, והכול זנו את עיניהם ב"דוָר המטורלל",
האוחז ב"מוֹנטֵיין" או ב"השלום-עלי-אדמות" בקצה מיתרו
ופולח את תכלת השמים במבט נוקב של יורד-ים מנוסה. לבסוף
התחלתי נותן דעתי על העלבון שבצחקוקי הגבירות ההדורות
ובארשת העליונות שעל פני האדונים ההדורים, ולא אחת גם
קלטה אזני הערות - עתים לגלגניות, עתים חמלניות. "אומרים
שדעתו אינה צלולה לחלוטין. פגז גרם לו הלם במלחמת-העולם
הראשונה. - הוא מתחזה כרודף-שלום וכסרבן-מלחמה-מטעמי-
מצפון, ואני סבור שהוא בעצם איש ממולח, המפליא לעשות
פרסומת לעצמו. - אפשר למות מצחוק ממנו! – מארסֶלֶן דופרה
צדק בהחלט, האיש מרתק! אינך סבור שבשערו האפור
הקצרצר ובשפמו הוא דומה למרשאל ליוֹטֶה? - במבטו יש איזו
אי-שפיות, - כמובן, יקירה, זהו להט היצירה!" אחרי-כן קנו
עפיפון כשם שקונה לו אדם כרטיס לאיזה מופע, וללא גינונים
השליכוהו אל תא המטען של המכונית. הדבר ציער את דודי, אף
שבשעה שהתמכר לתשוקתו נעשה תמיד אדיש לכל הסובב
אותו ולא הבחין כי אחדים ממבקרינו צוחקים לו. יום אחד שבתי
הביתה נזעם מן ההערות ששמעתי בשעה שהשיט אפוטרופסי
את חביבו מאז - עפיפון ז'ן-ז'ק רוסו שכנפיו דומות לספרים
פתוחים שהרוח מעלעלת בהם, ולא יכולתי לחשות עוד. הלכתי
אחריו בצעדים רחבים, זעוף גבינים, ידי המאוגרפות תחובות
בכיסי ורגלי בוטשות בקרקע בטישות כה עזות עד שנשמטו
גרבי הארוכים.
"דודי, הפריסאים הללו לעגו לך. הם כינו אותך משוגע זקן."
אמברואז פלרי נעצר, ניכר בו שאינו נעלב כלל, אלא
שבע-רצון דווקא.
"אה, האומנם- כך אמרו?"
ואז הטחתי בו ממרומי מאה וארבעים הסנטימטרים של קומתי
את המשפט ששמעתי מפי מארסלן דופרה על זוג לקוחות
שהתרעמו על החשבון:
"הם אנשים פחותי-ערך."
"אין אנשים פחותי-ערך," אמר דודי.
והוא נרכן, הניח בעדינות את ז'ן-ז'ק רוסו על העשב
והתיַשב. ואני באתי וישבתי לצדו.
"כך, הם כינו אותי משוגע... ובכן, שער בנפשך שהגבירות
ההדורות והאדונים ההדורים צודקים. אדם המקדיש את חייו
לעפיפונים, אי-אפשר שאין בו גרעין של טירוף. אלא שהכול
ענין של פירוש. יש המכנים זאת 'גרעין של טירוף', ואחרים
מגדירים זאת כ'ניצוץ של קדושה'. לעתים קשה להבחין בין
השנַים. אך אם אוהב אתה מישהו או משהו באמת ובתמים,
הקדש לו את כל אשר לך ואת כל אשר בך, ולכל השאר הנח..."
עליצות חפזה-עברה על שפמו העבוֹת.
"הנה, לודו, זאת עליך לדעת, אם רצונך להיעשות פקיד טוב
במשרד הדואר."
2
חוָתנו היא נחלתם של בני פלרי מאז הקימה אחד מאבות
המשפחה, זמן קצר לאחר מה שבימי סבי עדיין כינוהו
במשפחתנו "המאורעות". יום אחד נתעוררה בי הסקרנות לדעת
מה היו "המאורעות" הללו, ודודי ביאר שהכוונה למהפכת
1789. כך למדתי לדעת כי נתברכנו בזכּרון ארוך.
"כן, איני יודע אם זו תוצאה של חינוך החובה הממלכתי, אך
עובדה היא כי מאז ומעולם הצטיינו בני פלרי בזכרון היסטורי
מופלג. סבורני שאיש מאתנו לא שכח מעודו דבר מכל מה
שלמד. סבי נהג לדרוש מאתנו שנדקלם את הצהרת זכויות
האדם. והרגל זה השתרש בי עמוק כל-כך, שלעתים אני עושה
זאת מבלי-משים עד עצם היום הזה."
באותם ימים - עשר שנים מלאו לי אז - נתחוור לי שזכרוני
שלי, אף שעדיין לא קנה לו צביון "היסטורי", נעשה מקור
פליאה, ולימים מקור דאגה, למורי מר אֶרבּיֶה, זמר-באס
לעת-מצוא במקהלת קלרי. על-נקלה אצרתי בזכרוני כל מה
שלמדתי - יכולתי לדקלם מן הזכרון דפים שלמים מספר הלימוד
שלי לאחר שקראתים פעם אחת או שתי פעמים - וכן חוננתי
ביכולת מדהימה לחשב חשבונות בעל-פה; לדעתו העידו כל
אלה על איזה פגם מוחי ולא על סגולות, אפילו יוצאות-דופן,
של תלמיד מעולה. ונטייתו לחשוד במה שלא כינה מעולם
"כשרונותי" אלא "תכונות מולדות" - מלים אלה הגה בנעימה
כה קודרת, עד שכמעט עוררו בי רגש אשם - גברה פי כמה
משום שהלא ידוע היה לכול כי דודי לוקה ב"גרעין של טירוף",
ונראה כי גם אני נגוע באיזה מוּם תורשתי העלול להימצא
הרה-אסון. האמרה השגורה ביותר בפי מר אֶרבּיֶה היתה: "הכול
במידה," וכשהגה מלים אלו, שנשמעו כאזהרה מפורשת, סקר
אותי בחומרה. כאשר "תכונותי המוּלָדות" נעשו מנקרות עינים
כל-כך, שבא חבר והלשין עלי כי זכיתי בהתערבות ושילשלתי
לכיסי סכום הגון לאחר שדיקלמתי בעל-פה עשרה דפים
ממדריך-הרכבות, נודע לי כי בדברו עלי השתמש או אֶרבּיֶה
בביטוי "מפלצת קטנה". אחרי-כן הוצאתי שָרשים ובמהירות
הבזק עשיתי תרגילי כפל ארוכים-ארוכים והכול בעל-פה -
ובכך אך החמרתי את מצבי. מר אֶרבּיֶה בא ללָה מוֹט, דיבר
ארוכות עם דודי ויעץ לו שיקחני עמו לפריס כדי שאיבָּדק שם
בידי מומחה. אָזני הצמודה אל הדלת לא איבדה אף הגה מן
השיחה.
"שמע, אמברוּאז, היכולת שלו אינה נורמלית. ראינו ילדים
מחוננים שהפליאו לחשב בעל-פה וסופם שנעשו מפגרים; כבר
היו דברים מעולם. מציגים אותם לראוָה על במות בידור, וזה
הכּוֹל. מדור אחד במוחם מתפתח באופן מדהים, אך בכל השאר
הם נעשים מטומטמים גמורים. במצבו עתה כמעט יכול לוּדוֹביק
לעמוד בבחינות הכניסה לטכניון."
"אכן, מוזר," אמר דודי. "אצלנו, במשפחת פלרי, מפותח
בדרך-כלל הזכרון ההיסטורי דווקא. אחד מאתנו אף הוצא
להורג בימי הקוֹמוּנה."
"איני רואה אה הקשר."
"עוד אחד שזכר."
"מה זכר?"
דודי נאלם דום לשעה קצרה.
"הכּוֹל, מן-הסתם," אמר לבסוף.
"אינך בא וטוען כי אבי-אבותיך נורה למוות בגלל עודף
זכרון?"
"זאת בדיוק אני טוען. ודאי ידע בעל-פה כל מה שעבר על
העם הצרפתי במרוצת הדורות."
"סלח לי, אמברואז, על דברַי, אבל מכירים אותך אצלנו כ...
הבה נאמר, בעל-הזיות, אבל לא בענין עפיפוניך באתי לדון
אתך."
"טוב, בסדר, גם אני מפגר. ובכן מה?"
"באתי להזהירך, כי לוּדוֹ הקטן ניחן בכוח זכרון שאינו לפי
גילו, ובעצם גם לא לפי כל גיל אחר. הוא דיקלם בעל-פה
עשרה עמודים מתוך מדריך-הרכבות. הוא מכפיל בעל-פה שני
מספרים של ארבע-עשרה ספרות."
"מסתבר, אפוא, שאצלו מתבטא הדבר במספרים. נראה
שהוא אינו לוקה בזכרון היסטורי. אולי בזכות זה לא יוצא
להורג בהזדמנות הבאה."
"איזו הזדמנות באה?"
"אני יודע? הרי תמיד באה איזו הזדמנות."
"אתה צריך להביא אותו לרופא."
"שמע-נא, אֶרבּיֶה, אתה מתחיל לעצבן אותי. אילו היה
אחייני נורמלי באמת, הרי היה מטומטם. להתראות, וחן-חן לך
על הביקור. אני יודע שכוונתך טובה. אגב, אמור לי, הוא
מוכשר להיסטוריה כמו לחשבון?"
"אני אומר לך שוב, אמברואז, לא מדובר כאן בכשרון. גם לא
בשכל. שכל אינו יכול ללא חשיבה הגיונית. אני מדגיש: חשיבה
הגיונית. והנה, מבחינה זו אין חשיבתו הגיונית יותר או פחות
מחשיבתם של יתר הזאטוטים בני גילו. אשר לתולדות צרפת,
הוא יכול לדקלמן מאלף עד תו."
נשתררה דומיה ממושכת יותר, ואחר-כך שמעתי את דודי
מצווח בקולי-קולות:
"עד תו? איזה תו? אה, היא כבר הגיעה לתו?"
בפי מר אֶרבּיֶה לא היה כל מענה. לאחר תבוסת 1940, כשהתו
נסתמן בבירור באופק, הירהרתי לא אחת בשיחה זו.
היחיד מבין מורי שלא נראה מודאג כלל מ"תכונותי
המוּלדוֹת" היה מורי לצרפתית מר פֶּנדֶר. רק פעם אחת ניכר בו
שהוא כועס, זה היה בשעה שדיקלמתי את "הקונקויסטאדורים".
כה להוט הייתי להתעלות על עצמי שהתחלתי מן הסוף
ואמרתי את טורי השיר למפרע, מסופם אל תחילתם. ומר פֶּנדֶר
הפסיק אותי ונזף בי בנפנוף אצבע.
"לודוביק חביבי, איני יודע אם זו דרכך להכשיר את עצמך
למה שצפוי, כמדומה, לכולנו, כלומר, לחיים מהופכים בעולם
הפוך, אך על השירה, לפחות, חוס-נא, בבקשה ממך."
מר פנדר הוא שהטיל עלינו כעבור זמן-מה לכתוב חיבור
בנושא, שלזכרו נודעה חשיבות מסוימת בחיי: "בחנו את שני
הביטויים: 'להישאר בחיים' ו'להישאר שפוי', עִרכו השוָאה
ביניהם וציינו אם קיימת, לדעתכם, איזו סתירה בין שני
המושגים."
יש להודות כי פנייתו של מר אֶרבּיֶה אל דודי כדי לשתפו
בחששותיו לי שמא לא תתלווה אל הקלוּת שבה אצרתי כל דבר
בזכרוני גם התפתחות של בגרות הנפש, שיקול-הדעת והשכל
הישר, לא היה מעשה נוֹאל מעיקרו. ייתכן כי זו, במידת-מה,
מנת-חלקם של כל הלוקים בעודף זכרון, וראיה לכך נמצאה לנו
כעבור שנים-מספר, שעה שצרפתים כה רבים נספו במחנות או
נורו למוות.
3
חוָתנו עמדה בקצה הכפרון קלו, בפאתי יער-וואַני ששרכים
ורתמים משמשים בו בערבוביה, וחיים בו צבאים וחזירי-בר.
משם והלאה משתרעות הבּצוֹת, ושם מושלת שלוָתם של
ברווזי-הבר, כלבי-הנהר, הברבורים והשפיריות.
לה מוֹט היתה מקום מבודד למדי. שכנינו הקרובים ביותר,
מהלך חצי שעה ומעלה מן החוָה, היו משפחת קאיֶה: ז'אנו קאיֶה
הקטן היה צעיר ממני בשנתים, ובעיניו הייתי אני "המבוגר";
הוריו ניהלו מחלבה בעיר; סבו גַסטוֹן, שאחת מרגליו נקטעה
בתאונת-עבודה במנסרה, היה כַּוורן. מהלאה להם התגוררה
משפחת מַאניַאר; אב, בן ושתי בנות, בתולות זקנות, אנשים
קדורניים ואדישים לכל מה שאינו נוגע לפרות, חמאה ושדות,
שלא דיברו עם איש מעולם.
"או רק בשביל להגיד או לשאול מחיר," היה רוטן גסטון
קאיֶה.
ועוד הלאה, בין לה מוט לקלֶרי, עמדו רק חווֹת מוניֶה וסימון,
שילדיהן היו חברי לספסל הלימודים.
את חָרשי הסביבה, גם את מסתריהם הצפונים ביותר, הכרתי
לפני ולפנים. דודי עזר לי להקים בירכתי אחד הגאיות, במקום
הקרוי "המעיָן העתיק", ויגוַאם של אינדיאנים, סוכת ענפים
מחופה שעוָנית, ובה התיַחדתי עם ספרי אוליבר קרווּד ופֶנימוֹר
קוּפֶּר לחלום על אפאשים וסיוּאים או להתגונן עד הכדור
יאחרון מפני כוחות אויב הצרים עלי; וכפי שמחייבת המסורת,
נלחמתי תמיד מלחמת "מעטים נגד רבים". יום אחד, באמצע
יוני לאחר שהשבעתי את גרגרנותי והתנמנמתי, פקחתי פתאום
את עיני וראיתי לפני ילדונת בלונדית, חבושה כובע-קש
רחב-תיתורה סוקרת אותי בחומרה. מתחת לענפים שיחקו
השמש והצל, ועד עצם היום הזה, לאחר שנים רבות כל-כך,
נדמה לי כי משחקי האור והצל סביב ללילה לא חדלו מעולם,
באותו רגע של התפעמות, שאז לא הבנתי את טיבה ואת סיבתה,
ניתנה לי כאין התראה. בהיסח-הדעת, מחמת איזה כוח פנימי -
או חולשה פנימית - שאיני יודע מה הם הושטה ידי במחוָה
סופית ונחרצת, אלא שבשעת מעשה לא היה לי אפילו מושג קל
שבקלים כי כך הוא: חופן תותים הושטתי להתגלות הבלונדית
חמורת-הסבר. אך לא נחלצתי מידה בקלות כה רבה. הילדונת
התיַשבה לה לצדי, ובלי לשעות למנחתי הניחה ידה על הסל
כולו. כך נקבעו התפקידים לצמיתות. כשלא נותרו עוד על
קרקעית הסל אלא תותים ספורים, השיבה אותו לי וקבעה
בנעימה ברורה של קובלנה:
"זה יותר טעים עם סוכר."
לא היתה לי ברירה ולכן גם לא היססתי. קפצתי על רגלי,
דרך חֳרשים ושדות דהרתי כחץ מקשת עד לָה מוֹט, פרצתי כפגז
למטבח, גרפתי סוכר מתוך קופסת-הקרטון שעל המדף ובאותה
דהרה עצמה עשיתי את הדרך בחזרה. היא עדיין היתה שם,
יושבת, כובעה מונח לידה בעשב, ומתבוננת בפרת-משה-רבנו
שעל גב ידה. הושטתי לה את הסוכר.
"אני כבר לא רוצה יותר. אבל זה נחמד מצדך."
"נשאיר את הסוכר כאן, ונשוב מחר," אמרתי בהשראת
היאוש.
"אולי. מה שמך?"
"לודו. ואת?"
פרת-משה-רבנו פרחה לה.
"עוד איננו מכירים זה את זה די. אולי אגיד לך את שמי באחד
הימים. אני די מסתורית, תדע לך. ייתכן כי לעולם לא נתראה
עוד. מה עושים הוריך?"
"אין לי הורים. אני חי אצל דודי."
"ומה הוא עושה?"
חשתי במעורפל כי "דוָר כפרי" תהיה תשובה בלתי-מספקת.
"הוא רב-עפיפונים," אמרתי.
ניכר בה כי התשובה עשתה עליה רושם.
"מה זאת אומרת?"
"זה כמו רב-חובל, אבל בשמים."
שעה קלה הירהרה ואחרי-כן קמה.
"אולי אשוב מחר," אמרה. "איני יודעת. אי-אפשר לצפות
מראש את מעשי. בן כמה אתה?"
"בקרוב אהיה בן עשר."
"הו, אתה נורא צעיר בשבילי. אני בת אחת-עשרה וחצי. אבל
אני די אוהבת תותי-יער. חכה לי כאן מחר, באותה השעה.
אבוא, אם לא אמצא לי ענין יותר משעשע."
אחר-כך העיפה בי עוד מבט שכולו חומרה, והלכה לה.
למחרת ליקטתי שלושה קילוגרמים של תותים לפחות. ומדי
כמה דקות רצתי לבדוק אם באה. אך היא לא הופיעה. לא באותו
יום ולא למחרת ואף לא כעבור יומים.
יום-יום חיכיתי לה. כל יוני, יולי, אוגוסט וספטמבר. תחילה
השלכתי יהבי על תותי-הבר, אחרי-כן על האוכמניות ועל
הפטל, ולבסוף על הפטריות. חבלי-ציפיה כמו אלה לא ידעתי
עוד אלא בין 1940 ל- 1944, בזמן הכיבוש, שעה שיִחלתי
לשובה של צרפת. גם לאחר שהלכו להן הפטריות, הוספתי
לשוב אל מקום פגישתנו ביער. חלפה שנה אחת, ועוד אחת,
ושלישית, ונוכחתי לדעת כי מר ארביה לא טעה לגמרי כשבא
להַתרוֹת בדודי שיש בזכרוני דבר מדאיג. אין ספק שבני פלרי
לקו באיזה מום מלידה: נשללה מהם סגולת השכחה המנחמת.
למדתי, עזרתי לאפוטרופסי בסדנתו, אך כמעט יום-יום באה
לארוח לי לחברה ילדונת בלונדית בשמלה לבנה, ובידה
כובע-קש רחב-תיתורה. אמנם כן, זה היה מקרה של "עודף
זכרון"; מר אֶרבּיֶה הגדיר יפה תכונה זו, אף כי הוא עצמו לא
לקה בה כלל וכלל, ובתקופת הנאצים הקפיד להתרחק מכל מה
שהסתמך במידה כה נלהבת וכה מסוכנת על הזכרון. עוד שלוש
או ארבע שנים לאחר פגישתנו, בימי ביכורי התותים, מילאתי
לא אחת את סלי, התפרקדתי מתחת לאשורים, עשיתי את
זרועותי השלובות משענת לערפי ועצמתי את עיני כדי לעודדה
לבוא אלי במפתיע. גם את קופסת הסוכר לא שכחתי. ברבות
הימים נוסף לכך, כמובן, מֵימד של שעשוע. התחלתי מבין את
מה שכינה דודי "המרדף אחר תכלת השמים", ולמדתי ללגלג
על עצמי ועל עודף הזכרון שלי.
4
בזכות הֶיתּר מיוחד, שקיבלתי על-פי תעודת-זהות "מתוקנת"
בידי מזכיר המועצה מר ז'וליאק, ולפיה כבר מלאו לי
חמש-עשרה שנה, עמדתי בבחינות הבגרות בגיל ארבע-עשרה.
עדיין לא ידעתי מה אעשה עם עצמי. אך בינתים הניעו
כשרונותי בתחום החשבון את מארסֶלֶן דוּפּרָה להפקיד בידי את
הנהלת-החשבונות של מסעדת "קלוֹ ז'וֹלי", ופעמים בשבוע
הייתי הולך לשם. קראתי כל דבר שנקלע לידי, מסיפורי
העלילה המחורזים של ימי-הבינים ועד ספרים כגון "האש"
לבארביס ו"במערב אין כל חדש" לאריך מריה רֶמארק,
שקיבלתי מתנה מדודי. ואולם בדרך-כלל נמנע אמברוּאז פלֶרי
מליעץ לי אילו ספרים לקרוא, וזאת מפני שסמך על חינוך
החובה הממלכתי, ובעיקר, דומני, על הדבר שהיה תמיד - גם
בימים ההם, גם לפניהם וגם אחריהם, שנוי במחלוקת,
אף-על-פי שדודי ראה בו עובדה בדוקה, הלא היא אָפיָן המוּלָד
של התכונות הנרכשות, "וביחוּד," כך נהג להוסיף, "אצלנו."
שנים רבות כבר עברו מאז פרש ממשרתו, אך על-פי עצתו
הנמרצת של מארסלו דופרה לבש את מדי הדוָר הכפרי בכל פעם
שבאו אליו מבקרים. בעליו של "קלו ז'ולי" נֵיחַן במה שהיו
מכנים עתה חוש מפותח ל"יחסי-ציבור".
"הָבן, אַמבּרוּאַז, היית לאגדה, ועתה חייב אתה לשמור עליה
מכל פגע. אני יודע יפה שהדבר אינו חשוב בעיניך, אך זו חובתך
לצרפת. לעתים קרובות הלקוחות שואלים אותי: 'מה שלום
הדוָר המפורסם פלרי, העודנו כאן עם העפיפונים שלו? אפשר
לבקר אצלו?' הלא אתה מוכר אותם, את הקשקושים שלך,
ומתפרנס מהם. עליך לשמור אפוא על דמותך העסקית. יום אחד
עוד יאמרו 'הדוָר פלרי', כמו שאומרים 'המוֹכֵס רוּסוֹ'. גם אני,
כשאני יוצא לדבר עם הלקוחות, מקפיד לחבוש את המצנפת
הלבנה וללבוש את מקטורן-הטבחים שלי, כי בדמות זו אני
רוצה שיראו אותי."
מארסלן דופרה אמנם היה ידיד ותיק, ואף-על-פי-כן לא קסמו
כלל לדודי הכרכורים הללו שהציע לו. כמה מריבות קולניות
נתגלעו ביניהם. בעליו של "קלו ז'ולי" היה בעיניו שלו כמין
אישיוּת לאומית, ורק את פוּאַן איש ויֶן, את פיק איש וַאלַאנס
ואת דוּמֶן איש סוֹליֶה ראה כשוִים לו בערכם. איש בעל
הדרת-כבוד היה, מקריח במקצת, ולו עינים צלולות מבט,
כחולות כפלדה. שפם דק שיוָה לו חזות תקיפה, בעמידתו היתה
איזו צבאיות שסיגלה לו מן-הסתם בשנים שעשה בחפירות,
בזמן מלחמת-העולם הראשונה. בשנות השלושים עדיין לא
חשבה צרפת למצוא לה באמנות הבישול המפוארת שלה מקום
מיוחד להתגדר בו, ומארסלן דופרה סבר לתומו שאינו זוכה
להכרה הראויה לו.
"היחיד המבין ללבי הוא אֶדוּאַר אֶריוֹ. לפני כמה ימים אמר
לי, בצאתו מכאן: 'בכל פעם שאני בא הנה מתעודדת רוחי. איני
יודע מה צופן לנו העתיד, אך אין לי ספק ש'קלו ז'ולי' תעבור
בשלום את הכּוֹל. ועם-זאת, מארסלן, בענין עיטור לגיון-הכבוד
שלך, עוד עליך לחכות זמן-מה. צרפת יש לה עדיין שפע של
אוצרות תרבות, ולכן אחדות מסגולותיה הצנועות יותר נדחקות
לקרן-זוית.' הנה, כדברים האלה אמר לי אֶריוֹ. אם כן, אמברואז,
עשה לי נחת-רוח. בכל האזור הזה ידועים רק אתה ואני. האמן
לי, אם מפעם לפעם תלבש את מַדי-הדוָר שלך, בשביל
הלקוחות, לא תיראה כמו בקוֹרדרוֹי המזובל הזה."
לבסוף היה דודי פורץ בצחוק. ואני שמחתי תמיד לראות את
קמטוטי טוב-הלב המרטיטים בעליצות, עולים בפניו.
"אה, מארסלן החביב שלנו! איזה נטל כבד מטילה הגדולה
על כתפיו. אבל, מה לעשות, יש אידה של צדק בדבריו - כדאי
להקריב קרבן קטן של כבוד עצמי כדי לעשות נפשות לאמנות
העפיפונים שוחרת-השלום!"
ואולם, כשלבש דודי מפעם לפעם את מדי הדוָר הכפרי
הישנים שלו, עשה זאת, דומני, בלא סלידה. לבוש כך יצא אל
השדה מוקף ילדים, אשר שנים-שלושה מהם באו תדיר ללה מוֹט
אחרי הלימודים לצפות ב"אימונים".
כפי שכבר סיפרתי, נבחר אמברואז כנשיא-הכבוד של אגודת
"עפיפוני צרפת", אגודה שהתפטר ממנה, השד יודע מדוע,
לאחר מינכן. מעולם לא הבנתי איך יכול פציפיסט מושבע כמוהו
לחוש זעם כה רב ודכאון כה עמוק בשעה שהשלום - אף כי
רבים כינוהו "שלום של חרפה" - ניצל במינכן. מן-הסתם שוב
היה בעוכריו כוח זכרונם ההיסטורי הארור של בני פלרי.
גם זכרוני שלי לא אמר נואש. מדי קיץ שבתי אל חורש
הזכרון. חקרתי בקרב תושבי הסביבה וידעתי כי לא "רוח-
רפאים" תיעתעה בחושי, כפי שנטיתי לחשוב מדי פעם. אֶלִיזַבּת
דֶה בּרוֹניצקָה היתה שרירה וקיימת; הוריה היו בעלי "אחוזת
האוָזים" שעל הדרך מקלו לקלֶרי. בלכתי לבית-הספר עברתי
יום-יום על-פני חומותיה. זה קיצים רבים לא באו לנורמנדי,
ומפי דודי נודע לי כי דברי הדואר המיועדים להם נשלחים
לפולין, אל אחוזתם שעל חוף הים הבאלטי, לא הרחק מן העיר
החָפשית גדאנסק, שאז נודעה יותר בשם דאנציג. איש לא ידע
אם עוד ישובו לכאן אי-פעם.
"אין זה העפיפון הראשון אף לא האחרון שתאבד בימי חייך,
לודו," אמר לי דודי, כשראני שב מן החורש ובידי סל התותים
שנשאר מלא, להוָתי.
לא קיויתי עוד למאומה, ואף-על-פי שהמשחק נעשה ילדותי
קצת לנער בן ארבע-עשרה, ראיתי לנגד עיני דוגמה חיה של
אדם מבוגר שהשכיל לאצור בחוּבּוֹ אותו חלק של התמימות,
אשר רק הזדקנות שאינה עולה יפה הופכת אותה לחָכמה.
ארבע שנים כבר חלפו מאז ראיתי את זו שכיניתי "הפולניה
הקטנה שלי", אך בזכרוני נשארה ללא דופי. כה עדינים היו תוֵי
פניה עד כי השתוקקת לחפנם בכף-ידך ותנועותיה הערניות
והתואמות אף איפשרו לי להצטיין בבחינת הבגרות בפילוסו-
פיה. במבחן בעל-פה בחרתי באסתטיקה, והבוחן, שודאי היה
מרוט עצבים לאחר יום עבודה, אמר לי:
"רק שאלה אחת אשאל אותך ואבקשך להשיב לי עליה במלה
אחת ויחידה. מה מאפיין את החֵן?"
הירהרתי בפולניה הקטנה שלי, בצוארה, בזרועותיה,
ברפרוף שערה, והשבתי בלי היסוס:
"התנועה."
קיבלתי תשע-עשרה נקודות מתוך עשרים. אני חב אפוא את
תעודת-הבגרות לאהבה.
חוץ מז'אנו קאיֶה, שבא לעתים וישב לו בקרן-זוית והביט עלי
בעגמומיות קלה - יום אחד אף אמר לי בקנאה: "אתה, לפחות,
יש לך מישהו," - לא התרועעתי עם שום אדם. נעשיתי אדיש
לכל הסובב אותי, כמעט כבני משפחת מאניַאר. לעתים הצטלבו
דרכינו - הייתי פוגש אותם, את האב, הבן ושתי הבנות, על
עגלתם המיטלטלת בדרכה אל השוק. בכל פעם בירכתים
לשלום, אך הם לא השיבו לי ברכה מעולם.
בראשית יולי 1936 מצאתי את עצמי ישוב על הדשא ולצדי
סל התותים. קראתי בשיריו של ז'וֹזֶה מריה דה אֶרֶדיָה, שעד
עצם היום אני סבור כי נשתכח שלא בצדק. לפנַי, בין האשורים,
כרויה היתה מנהרה נוהרת, והאור התפלש בעפר כחתול נהנתן.
מן הבִּצה הסמוכה פרחו מפעם לפעם כמה יַרגָזים מבוהלים.
הרמתי את עיני, והנה היא לפנַי, נערה שארבע השנים
שחלפו נהגו עמה בחסד, שהיה כמין אות הוקרה לזכרוני. לבי
ניתַּר בחזי, גרוני נשנק וקפאתי דום. כששככה התרגשותי
הנחתי מידי אט-אט את ספרי. היא אך שבה באיחור קל, זה
הכול.
"שמעתי שאתה מחכה לי כבר ארבע שנים..."
היא צחקה.
"אפילו את הסוכר לא שכחת!"
"אף פעם איני שוכח כלום."
"ואני שוכחת הכול בקלות רבה. אפילו את שמך אינני
זוכרת."
הנחתי לה לשחק. אם יודעת היא שחיפשתי אותה ללא
ליאות, היא ודאי גם יודעת מי אני.
"חכה, תן לי לחשוב... אה, כן, שמך לוּדוֹביק. לודו. אתה בנו
של הדוָר המפורסם אמברואז פלרי."
"אחיינו."
הושטתי לה את סלסלת התותים. היא טעמה אחד מהם,
התיַשבה לידי ולקחה את ספרי.
"אלוהים אדירים, ז'וזה מריה דה ארדיה! הלא התיַשן כל-כך!
כדאי שתקרא את רֶמבּו ואַפולינֶר."
לא היתה לי ברירה ודיקלמתי:
תועה הנפש האלוהית על נימתה הרוטטת
של זו שכונתה מתיקותו בת-אַנז'ו
וחרדת האהבה את לבה הנבוך לופתת.
וקולו הנישא על כנפי הרוח, הרחק ממנה,
מן האשה הבוגדת, את השיר ששר
לזורה הבר, אולי גם ילטפנה.
היא קיבלה זאת כמחמאה ונראתה מרוצה מעצמה.
"הגננים שלנו אמרו לי שבאת ושאלת אותם שאלות כדי
להיוָדע אם אשוב. זאת אהבה יוקדת, אם איני טועה."
ברור היה לי שאם לא אשיב מלחמה שערה דיני נגזר.
"אַת יודעת, הדרך הטובה ביותר לשכוח מישהו היא, לעתים,
להיפגש עמו שוב."
"סליחה! אַל תיעלב. התלוצצתי. וזה נכון מה שאומרים,
שכולם כאלה?"
סוף עמוד 27