עקיבא אלדר, 23 ביוני 2022

עטיפת הספר 'מפילגש לידועה בציבור, עם עובד 2022

כאשר מטוסו של נשיא ארצות הברית ג'ו ביידן ינחת בחודש הבא בישראל, יצפו בירושלים כי השדכן האמריקאי יישא באמתחתו את הבשורה הנכספת בדבר שדרוג היחסים עם סעודיה. כאשר מדובר בשכנה המתפוצצת מפטרודולרים, אין תוהים על קנקנה יתר על המידה. אז מה אם ראש המשפחה שלה שלח את אנשיו במטוס מיוחד לרצוח עיתונאי סעודי ולשלוח אותו הביתה בפרוסות? העיקר שיורש העצר, מוחמד בן סלמאן, ירשה לגולשים שלנו לחצות את שמי ארצו בדרך לחופיה של אוסטרליה. בשורה מעין זו חשובה שבעתיים בפתחה של מערכת בחירות. קרב הקרדיט על היחסים עם מדינות המפרץ כבר בעיצומו. המזרחן אלי פודה משתמש במונח השוביניסטי פילגש, המבטא נחיתות, חולשה ותחושת תסכול, כדימוי ליחסים הללו, שבהם שודרג באחרונה מעמדה של ישראל לידועה בציבור. אך ספרו הותיר אותי עם התהייה מי כאן הפילגש — מדינת ישראל או השכנות הסובבות אותה.

על פי הסקירה המקיפה שמציע פודה, על סמך עשרות ראיונות, מקורות גלויים ומסמכי ויקיליקס, ליחסים בין ישראל למדינות ומיעוטים במזרח התיכון יפה יותר מכל הדימוי "שמשון דער נעבעכדיקער" (שמשון המסכן), שהמציא ראש הממשלה הממולח לוי אשכול, לאמור: הקפד לטפח את שריריך מתחת לשרוולים, אך הצג עצמך כלפי העולם כחלשלוש ורצוי כקורבן. מנכ"ל משרד ראש הממשלה יעקב הרצוג היטיב ליישם את המדיניות הזאת בהרצאה שנשא ב־1968 ובה מנה את רשימת הארגונים האזוריים והבינלאומיים שמסרבים לקבל את ישראל. "אראה לכם, עד כמה אנחנו עם לבדד ישכון", אמר והוסיף: "אין לנו משפחה, לכל מקום נפנה אנחנו מבודדים". ממש יתום מעורר רחמים. באותה שעה ממש אותו הרצוג בחש בכמה קדירות ברחבי המזרח התיכון.

פודה, שמספר על כך בספרו, מציין כעבור כמה מאות עמודים כי חמש שנים קודם לאותה הרצאה התקיימה בלונדון פגישה בין אותו הרצוג וראש המוסד מאיר עמית ובין שליחו האישי של האימאם התימני. באותה תקופה סיפקה ישראל לתימן מבחר כלי נשק, לוחמים תימנים התאמנו בישראל ומשרד האוצר מימן את אחזקתה של נציגות רשמית של תימן בפריז. בהקשר אחר, את מחיר ניסיונו הנואל של אריאל שרון להשליט "סדר חדש" בלבנון, על כרעי התרנגולת של "הברית" עם המרונים — התבססות שיעית־איראנית על גבול הצפון — משלמת ישראל עד היום בריבית דריבית. ספרו החדש של יגאל קיפניס, "1982: לבנון הדרך למלחמה", מרחיב בפרשה העגומה הזאת.

פודה מנפץ את מיתוס שרוליק הקטן בכובע טמבל של הקריקטוריסט דוש ואת ה"סליחה שניצחנו" של אפרים קישון. מחקריו מלמדים שישראל לא היתה כה מבודדת במזרח התיכון, כפי שהציגו אותה מקבלי ההחלטות וכפי שמקובל להציגה בהיסטוריוגרפיה הציונית.

כפי שמתאר פודה, אינטרסים של הישרדות פוליטית, הצטיידות צבאית ועסקים כלכליים הם הגורמים שהכתיבו מאז ומתמיד את יחסם של השליטים במזרח התיכון למדינת היהודים. הוסיפו לכך את ההרתעה הישראלית (משום מה, השכנים מסרבים להאמין שהמתקן המפורסם בדימונה משמש לקליית גרעיני חמניות), ותקבלו את תרכובת הדשן שמזינה את יחסיה של ישראל עם משטרים טוטליטריים במזרח התיכון. מצב זכויות האדם באותן מדינות אינו מפריע למדינה הפוגעת בעצמה בזכויות בסיסיות של מיליוני בני אדם לקיים עמן יחסים חשאיים ולהוציא אותם בגאווה מהארון. תמרורים שמראים כיצד החברה הישראלית מאמצת את הנורמות של השליטים הערבים אפשר למצוא בספרם של הפסיכולוגים דניאל בר־טל ועמירם רביב, "אזור הנוחות של חברה בסכסוך".

ההתקרבות של מדינות ערב לישראל מיוחסת במידה רבה לדעה המקובלת כי אנשי עסקים יהודים מושכים בחוטי הבית הלבן והקונגרס, בוול סטריט ובתקשורת האמריקאית. רק הם יכולים לעצור את האיראנים ולשכנע את הקונגרס למכור נשק לסעודים. אפשר לכנות את התופעה הזאת "אנטישמיות בונה", פרוטוקולים של זקני ציון למתקדמים. כפי שמפרט פודה, מעת לעת מחזירה ישראל טובה ל"ערבים טובים" בעזרת השתדלנים היהודים. כך, לדוגמה, "ידידי ישראל בקונגרס" מהפלג האוונגליסטי נענו לבקשתה להגדיל את הסיוע הכלכלי למצרים וירדן. מצדם שהיהודים ימשיכו להקיז את דמם במאבק עם הפלסטינים וימליכו עליהם את איתמר בן גביר. זה מקרב את אחרית הימים.

על אף עיסוקי רב־השנים ביחסי החוץ של ישראל, גיליתי בספר מידע מגוון על אירועים מרתקים, שמזכירים ספרי ריגול וסדרות מתח. עם זאת, המחויבות של ההיסטוריון פודה לכללי המחקר האקדמי באה על חשבון הנגישות בעבור קוראים סקרנים, שאינם נמנים עם חוג מיטיבי הלכת בשבילי הדיפלומטיה וההיסטוריה. כמו כן, המחבר חוטא ביחס רומנטי־סלחני מדי בנוגע לאמצעים האפלים שישראל השתמשה ועדיין משתמשת בהם לצורך ביסוס מעמדה כמעצמה אזורית. לדוגמה, מעורבותו של המוסד בחטיפתו ורציחתו של אל־מהדי בן ברכה, ממנהיגי האופוזיציה במרוקו. ההתמקדות במאמציה של ישראל להתברג לליגה הבינלאומית, תוך ניצול קוניוקטורות פוליטיות, מגמדת את היעד העיקרי של אותם מאמצים במשך 55 שנה מתוך 74 שנות קיומה — השגת השלמה של מדינות ערב והמערב עם יצירת מצב בלתי הפיך בשטחים הפלסטיניים. יש לציין כי לאחר שחרורם התפכחו רבים מבכירי מערכת הביטחון משיכרון הכוח. אחדים מאלה שהובילו מבצעים נועזים בשטח האויב קוראים לסיום הכיבוש ולמציאת פתרון מדיני עם הפלסטינים.

למקרא תיאור מעלליה של ישראל, המלווה באוצר של מראי מקום ומקורות ביבליוגרפיים, צצה קושיה הנעדרת מהשיח הפוליטי בישראל. גם פודה, הנחשב למזרחן ביקורתי, אינו מעז להתמודד עם השאלה מה ההבדל בין החתירה האיראנית להגמוניה אזורית ובין הבחישות של ישראל באזור ומאמציה לגבש ברית אסטרטגית פרו־אמריקאית עם המשטרים הסוניים המושחתים. איראן מהדקת את שליטתה בעיראק ומחמשת את שותפיה בלבנון; באותו זמן ישראל צרה על רצועת עזה ומחמשת את שליחיה בגדה המערבית.

אין להמעיט בחשיבות של הסכמי אברהם ושל השמים הפתוחים של סעודיה לטיילים ישראלים העושים דרכם להודו. אך כפי שמזכיר פודה, השווקים הערביים היו פתוחים בפני ישראל גם בתקופה שמדינות המפרץ נחשבו "מדינות אויב". הנורמליזציה נועדה לעודד את הישראלים להשתחרר מכבלי הכיבוש. זו הסוכרייה שמדינות ערב הציעו לישראל לפני שני עשורים ביוזמת השלום הסעודית, בתקווה שהיא תסייע להחליק בגרון את הגלולות המרות של הקמת מדינה פלסטינית בשטחים שישראל כבשה ב־1967 ושל פתרון בעיית הפליטים. פודה מדווח כי ב־2008 הוא וישראלים אחרים (בהם הח"מ) השתתפו בכינוס שהיה באוקספורד בניסיון למנף את היוזמה בדעת הקהל הישראלית. בכינוס השתתפו הנסיך הסעודי טורקי אל־פייסל, שעמד בראש המודיעין של הממלכה, הדיפלומט המצרי הבכיר ולימים שר החוץ נביל פהמי, ראש לשכת מזכיר הליגה הערבית הישאם יוסף והבכיר הפלסטיני ג'יבריל רג'וב. המסר שהם ביקשו מאיתנו להעביר לממשלה (אז בראשות אהוד אולמרט) היה שישראל לא תזכה לטעום מפרי הנורמליזציה כל עוד היא בונה בתים בעבור מתנחלים יהודים והורסת בתים של פלסטינים.

מדיניותו של הנשיא דונלד טראמפ ניתקה את הנורמליזציה מהסכסוך, או בלשונו של פודה, קידמה את ישראל ממעמד של פילגש ל"אשה חוקית". כל נחיתה של מטוס אל על בדובאי מנחיתה מכה על פרדיגמת "שטחים תמורת שלום" של השמאל ומחזקת את חזון "שלום תמורת שלום" של הימין. הרי לכם, שמאלנים תבוסתנים, אפשר לעשות שלום עם הערבים בלי לסגת ממילימטר, ואפשר לקפוץ לסופ"ש בדובאי, ושאבו מאזן יקפוץ לנו. שיגיד תודה שהסכמנו להוציא את עז הסיפוח ולהסתפק בהתפשטות מואצת של המאחזים (סליחה, צריך לומר "התיישבות צעירה").

החתן/כלה שלנו ממתינ/ה עדיין ברמאללה. אם נוסיף לברוח מהחופה הזאת, ירח הדבש עם האמירויות יהפוך בן לילה למלכודת דבש.