1
"שמלה אדומה"? אמרה לוסי בפקפוק, "את בטוחה?"
היא כבשה את פניה בשתי ידיה, מניעה את ראשה מצד לצד. "לא בטוחה בשום דבר,״ אמרה, "כל העניין נראה לי פתטי. ברור שאני לא יכולה להתחתן בשמלה לבנה וגם לא בשמלה בהירה, שהיא כמו שמלה לבנה. אז חשבתי שנלך על אדום... מה יכול להיות"?
"דווקא נחמד,״ אמרה לוסי אחרי כמה דקות של הרהור, "מיוחד. בחיים שלי לא ראיתי כלה בשמלה אדומה".
"כן, כי את כל היתר כבר ראית, וזה נראה לך רגיל"? אמרה ולגמה לגימה ארוכה של קפה שחור ומר, ומיד אחריה הציתה סיגריה. "מי לא ראה חתונה כזאת? הנה הכלה, כמו שאתם יכולים לראות היא לא צעירה ולא יפה, יש לה עיגולים שחורים מתחת לעיניים וגם ארבעה בנים, והנה סקופ מיוחד לקוראי המקומון: הבן הקטן הוא מהחתן, שהוא גם ראש העיר החדש, ויש לציין שנראה מצוין כהרגלו, עם העניבה האדומה על התכלת של החולצה. שלושת הילדים הגדולים הם"... "מאבא אחר,״ השלימה אותה לוסי, מביטה אליה במבט ארוך, "מה נראה לך, שהמצאת את הקונספט? יש ילדים מאבא אחד וילדים מאבא אחר. גלית מספרת לי שבכיתה של נופר חמישים אחוז מהילדים — ההורים שלהם לא ביחד, את מבינה? באמת מה עובר עליכם"? "
ואצלי הסיפור אפילו עוד יותר מעניין,״ השיבה לה, עיניה עצומות אל מול שמש הצהריים האביבית. "סוף־סוף נגמר החורף,״ אמרה, ולוסי נחרה בבוז.
"ליומיים גשם שהיו את קוראת חורף? כבר מזמן שלא היה כאן חורף אמיתי. אולי לפני...״
"שבע שנים,״ אמרה, עיניה עדיין עצומות מול השמש. "לפני שבע שנים היה חורף מטורף, וזה גם הגיע אז נורא מוקדם, עוד לפני סוף הקיץ כבר נהיה חורף.״
לוסי פתחה את התפריט שהונח לפני שתיהן. "נראה לי שאני דווקא אוכל משהו, גברתי שלא אוכלת שום דבר ורק מעשנת ושותה קפה", אמרה, ושירה חייכה מתחת לעיניה העצומות. "תאכלי, לוסי, אני צריכה שתהיי שבעה ומרוצה כדי שתמשיכי להרגיע אותי בקשר לחתונה.״
"עוד לא התחלתי להרגיע,״ אמרה לוסי, "ומה יש לי להרגיע אותך בכלל? תהיה מסיבה, תתנשקי קצת עם אנשים, תיתני לסיוון לאפר אותך יפה, את חייבת להסתיר את העיגולים השחורים האלה, אולי אפילו תלכי למספרה. את לחוצה לקראת הלילה שאחרי החופה, שאני צריכה להרגיע אותך"?
היא צחקה. "עם גדוד הילדים שילוו אותי לחופה הזאת, אף אחד לא יחשוד בי שאני לחוצה לקראת הלילה שאחרי החופה.״
לוסי חייכה. "לפני כמה זמן הייתי בחתונה של בת דודה, מהדתיים של המשפחה. את מכירה אותי — מקטרת ימים לפני שאני חייבת ללכת לאיזה חתונה משפחתית, ועוד של הדתיים. תהיה חופה ארוכה, אני אומרת לגלית, והאוכל בטח יהיה גרוע עם קינוחים פרווה, ולא עם כולם אני בקשר, אז עם מי אני אשב בשולחן"...
"ולא חבל לקנות שמלה במיוחד"? השלימה אותה בחיוך, "ועוד שמלה עם שרוולים? זוכרת את כל הקיטורים שלך".
לוסי נפנפה בידה, "כן, כן, החומר הרגיל. ואז הגעתי לשם ממש לפני החופה וראיתי את אושרית הכלה, שאני זוכרת אותה מאז שהייתה ילדה קטנה ותמיד הייתה מתוקה כזאת, ופתאום באו לי דמעות לעיניים, אני אומרת לך, לא יכולתי לעצור את הדמעות. היא הייתה כל כך יפה וכל כך בתולה, עם השמלה הלבנה ועם הלחיים הוורודות והעיניים הנוצצות, מה אני אגיד לך, נשברתי שם... בכיתי והתנשקתי עם כל הבני דודים, ואפילו רקדתי קצת עם הנשים".
שירה חייכה אל לוסי והניחה את שתי ידיה על השולחן, כפותיהן כלפי מעלה.
"אז את לא כלה כזאת,״ סיכמה לוסי ביובש כשהגיעה המנה שהזמינה. "ושלא יצפו ממני שאני אגיד איזה מנה ענקית, איך אני אשתלט עליה", צווחה בקול דקיק, "כי אני אשתלט עליה בקלות. ואת יכולה להצטרף אליי, כמובן. בכל אופן, את לא כלה כזאת, ולא רק בגלל שכבר יש לך ילדים.״ לוסי נופפה לעברה במזלג, פיה מלא. "רק מה קורה עם העיגולים השחורים"?
שירה חייכה שוב, מלקטת בקצות אצבעותיה כמה גרעינים שנותרו בצלחת הלחם של לוסי. "אז לא רק שאני לא כלה בתולה עם לחיים ורודות כמו אושרית,״ אמרה, "אני גם נראית נורא. את מבינה עכשיו למה זה נשמע לי כמו בדיחה גרועה, כל הרעיון של החתונה"?
לוסי בלעה ביס גדול, הניחה את המזלג ליד הצלחת, הושיטה אל שירה את כף ידה והניחה אותה על לחייה. "את לא נראית נורא,״ אמרה, "ואת העיגולים השחורים סיוון תסתיר לך בקלות עם קצת קרם בסיס וקונסילר, תוסיף לך סומק וליפסטיק, תאמיני לי שתהיי יותר יפה מאושרית. אבל למה העיגולים? את לא ישנה קצת יותר טוב עכשיו"? שירה משכה בכתפיה. "לא יודעת. קצת,״ אמרה, "כמה שנים של שינה טובה צריך בשביל למחוק עיגולים שחורים? אוהדי מתעורר כמעט כל לילה ובא לישון איתנו. לא שזה מפריע לי, את יודעת שאני רגילה.״ "לא רק שאת רגילה,״ פסקה לוסי, "את גם אוהבת את זה. השאלה היא מה הוד מעלתו אומר"? לוסי לגמה לגימה ארוכה של קפה בהיר, הצלחת הגדולה שלפניה כבר כמעט התרוקנה.
"אמנם עוד לא התחתנו,״ השיבה לה, "אבל עכשיו אנחנו בירח דבש, אחרי השולם הגדול וכל מה שהיה. אז הוא לא אומר כלום, מכניס אותו מתחת לשמיכה ומחייך וממשיך לישון. אני מתארת לעצמי שעוד מעט יתחיל גם להתעצבן קצת, ונחזור להתווכח, בדרכנו המיוחדת.״
"או שתקנו מיטה יותר רחבה,״ אמרה לוסי ברצינות. "במקום להתווכח, שזה אומר הוד מעלתו מעליב ואת שותקת ואחר כך בוכה אל תוך הניירות במשרד. במקום זה תוציאי עוד כמה גרושים מהכסף של הוד מעלתו ותקני מיטה רחבה, ואז גם אם יבואו כל הילדים והחברים שלהם לישון איתכם בלילה הוא לא ירגיש בכלל".
היא התבוננה בלוסי בעיניים מפקפקות. "את חושבת שזה רעיון טוב"?
"אני חושבת שאת צריכה לעשות הרבה דברים כדי שהוד מעלתו יהיה מרוצה,״ אמרה לוסי, "ולפני שיתנפלו עליי כל הפמיניסטיות אני אגמור את המשפט ואני אגיד שמהניסיון שלי, כשהוד מעלתו מרוצה גם את מרוצה. ואני מהצד שלך, מאמא, אני רוצה שתהיי מאושרת". דמעות קטנות מילאו את עיניה.
לוסי ניגבה את הרוטב מהצלחת בכמה חתיכות לחם. "היה טעים,״ אמרה, "באמת טעים. זאת אחת הבעיות שלך, את יודעת, כן"? נופפה את ידה לעברה שוב, הפעם עם נשיקת לחם שחורה מלאה גרעינים. "שאת לא אוהבת לאכול דברים טעימים".
היא פתחה את פיה כדי להשיב, ולוסי המשיכה מיד: "לא, מאמאל'ה, בייגלה שמיניות עם מלח לא נחשב. גם כשאת מתפנקת וטובלת את הבייגלה בגבינה לבנה, גם אז זה לא ממש נחשב לאוכל שמתיישב לך בבטן כמו שצריך ועושה אותך שמחה".
"אבל אני שמחה"! מחתה, "אני באמת שמחה. קצת מודאגת לקראת הגיוס, עוד צריכה להסתגל לעבודה החדשה, אבל אני שמחה"...
לוסי רכנה לעברה וליטפה את לחייה בגב ידה. "אני דווקא חושבת שהחתונה זה רעיון מצוין,״ אמרה, "והפעם אני נותנת קרדיט להוד מעלתו שחשב על הרעיון וגם שכנע אותך להסכים וגם מבצע אותו, כמו שאני מבינה, כי אם הוא יסמוך עלייך בעניין הזה"... "
כן, כן,״ היא נאנחה, "לפחות על זה כולנו מסכימים. אני לא האישה המתאימה לבחור מפיות ולטעום מנות ראשונות ולהתאים צבעים של פרחים.״
הן צחקו. "אז רק שתדעי שמי שמתכנן הכול זה דלוריא,״ אמרה לוסי, "אבל הוא מאשר כל דבר, ויש להם דיונים רציניים ביותר על צבעים של מפות ועל סידורים של שולחנות. אם תשאלי אותי, אלו החדשות הכי טובות בשביל החתונה שלך, כי דלוריא — את יודעת שיש לה טעם של מלכת אנגלייה והיא אוהבת את שניכם, אז"... "
כן, אבל איך כל זה יסתדר בגינה שלנו"? אמרה בפקפוק, "אני אמרתי שאני מאוד מתרגשת וכל זה, אבל שזה צריך להיות בגינה". "
למה"? הביטה בה לוסי בשאט נפש, "מה יש לך את מאירועים צנועים. ועוד בגינה שלך, עם כל הכבוד, מאמא, זאת לא הגינה הכי מטופחת שאני מכירה".
"נכון, ואלעד גם קורא לה שדה וטוען בתוקף שיש פילים מאחורי המחסן, אבל —״ היא השתתקה רגע. "אם לא הייתי אומרת בגינה,״ אמרה בשקט, "היינו כבר מזמן בגני ורסאי, ולאט־לאט הייתי מגלה שמוזמנים כבר אלף איש, את יודעת איך זה".
לוסי התבוננה בה בחיבה. "את לא כל כך טיפשה כמו שאת נראית,״ ציינה, מחויכת. "ואני יכולה לגלות לך שלדלוריא יש תוכניות גדולות לגבי הגינה שלך, ולפי מה ששמעתי התוכניות כוללות את הגנן הפרטי שלה עם שלושה עובדים, כמה ימי עבודה וקנייה של פרחים ועציצים במשתלה, ככה שנראה לי שגם את הגינה שלך לא תכירי אחרי שדלוריא תעבור עליה.״ לוסי הציתה סיגריה. "רק מה את צריכה את כולם אצלך בגינה, את זה אני לא מבינה,״ אמרה בקול מוטרד. "אנשים ייכנסו הביתה, יעשו בוץ. אל תיתני לאף אחד להיכנס הביתה, דלת סגורה וזהו".
"מה את מדברת"!? השיבה לה, "ואיך יעשו פיפי, כל האורחים"? לוסי פרצה בצחוק ממושך. "את משהו מיוחד את,״ אמרה לה, מוחה את זוויות עיניה, "אז זה התכנון שלך, כן? כל האורחים של החתונה עושים פיפי בחדר השירותים הקטן שלך בקומה התחתונה, כמה פעמים היית צריכה אינסטלטור שיפתח לך שם סתימות? הוא לא הסביר לך, החבר שלך האינסטלטור, שכל הצנרת רקובה, כי הבעל בית הקמצן לא עשה שום שיפוץ כבר שנים? אז לשם את רוצה להכניס את כל האורחים!? הייתי אומרת לך בהצלחה, אל תשכחי להזמין לחתונה את האינסטלטור ורק שיביא איתו בגדי עבודה".
היא התבוננה בה, מוטרדת. "אז איפה? איפה באמת יעשו פיפי כל האורחים"? שאלה את לוסי, "אני מבינה שאת כבר יודעת, ובכלל את יודעת על החתונה שלי הרבה יותר ממני".
לוסי אישרה את דבריה בחיוך. "בהחלט יודעת כמה דברים, אחרי הכול אני אוכלת צהריים עם דלוריא כמעט כל יום".
"למה כמעט"? היא התבוננה בלוסי בדריכות, "למה כמעט, לוסי"?
לוסי משכה בכתפיה, עננה קטנה התיישבה לרגע על פניה. "טוב,״ אמרה, "אני לא אגיד שבכלל עוד לא התרגלתי אל הבלון הנפוח שהחליף אותך, אני באמת עושה מאמץ גדול, ולדעתי הוא מקבל שירות מצוין. כל הטלפונים וכל ההדפסות וכל מה שהוא מבקש. אבל הבלון יש לו כלל — כשהוא במשרד, הוא לא מוכן שאני אצא לאכול צהריים במטבחון. זהו.״
"אז מה,״ אמרה בזהירות, "את נשארת רעבה"?
לוסי נחרה בבוז. "נראה לך, מאמא"? אמרה. "תאמיני לי שגם מר בלון נפוח לא רוצה להיות במשרד כשלוסי רעבה. לא, לא, בדרך כלל זה מסתדר כי בלוני יוצא כמעט כל יום לאכול בחוץ, ואז גם אני אוכלת, רק שלא תמיד זה מסתדר עם דלוריא. גם היא לא יכולה לעשות מה שהיא רוצה, את יודעת, להוד מעלתו יש את הקריזות שלו".
הן השתתקו. לוסי לגמה את הלגימה האחרונה של הקפה ונאנחה. "מה לעשות,״ אמרה. "דברים השתנו. דלוריא הייתה צריכה להתרגל, אני הייתי צריכה להתרגל. את עזבת, הוד מעלתו הגיע והביא את בלוני הנפוח".
"איך הוא"? שאלה בשקט, "איך הוא באמת, אלי"?
לוסי משכה בכתפיה. "לא טיפש,״ אמרה. "לא טיפש בכלל. לא יכולה להגיד לך עורך דין מצוין, כי אני לא מספיק מבינה, אבל בטח לא טיפש".
"לא היה מחזיק מעמד אצלנו יום אחד אם היה טיפש,״ שירה ציינה, "כלומר, אצלכם."
לוסי הנהנה. "נכון, והוא גם מוכן לעבוד — לא מוקדם בבוקר ולא בשעה של ארוחת צהריים — אבל נשאר עד מאוחר בערב, אני רואה לפי העבודה שהוא משאיר בעמדה שלי כשאני מגיעה בבוקר. אפשר לראות שנתן כמה שעות אחרי הצהריים. הוא עובד.״
שירה שתקה, ודמעה גדולה זלגה במורד לחייה. לוסי הביטה בה בשאט נפש.
"תפסיקי, בחיי,״ אמרה, "את הכלה הכי לא רגילה, עם הבנים והשמלה האדומה והכול, אבל בכיינית כמו שגלית הייתה לפני החתונה, והיא הייתה אז בקושי בת עשרים ושתיים. הייתי אומרת לה בוקר טוב ומה שלומך, והייתה מתחילה לבכות. מה יש לך"!?
היא משכה באפה. "על מה הוא עובד עכשיו, אלי"? שאלה, "ספרי לי קצת דברים של עבודה, שאני לא אהיה כלה בכיינית".
לוסי מתחה את שפתיה לכדי קו אחד נחרץ. "המכרז של האשפה, מאמא,״ אמרה בשקט. "עברו שש שנים, צריך מכרז חדש".
הן התבוננו זו בזו. "ואו,״ לחשה. "המכרז של האשפה"...
"כן,״ אמרה לוסי, "ותאמיני לי שאין אדם אחד בעירייה שלא יודע שאלי עובד על המכרז של האשפה, כי הוא מדבר על זה כל הזמן, לוקח יועצים, סוגר את הדלת, עושה מזה סיפור גדול. בזה הוא טוב מאוד, דרך אגב".
"במה"? שאלה.
"בלספר לכולם כמה הוא עובד קשה,״ ענתה לוסי. "הוא לא כמוך, לא אחד שעובד בשקט כמו עכבר קטן בתוך החדר, ואף אחד לא יודע שום דבר. תק־תק יש מכרז, גבי עובד בטוח שמכרז אשפה זה דבר שכותבים בלילה ביד אחת, אחרי שמשכיבים את הילדים לישון. לא־לא, בלוני לא מפסיק לקטר. הגב שלו כבר כואב מרוב שהוא עובד על המכרז של האשפה, ובגלל זה הוא עשה הזמנה מיוחדת לכיסא אורתופדי, אלף חמש מאות שקל, ועוד אחרי השיפוץ הגדול. ירון כמעט חיסל את כל המגירה הסודית של המקופלות וקיבל התקף, אני אומרת לך".
"ומה אומר ראש העיר"? שאלה, מציצה בפלאפון שלה ומנידה בראשה, "עוד מעט אני בורחת, לוסי".
לוסי שתקה, ושירה הרימה אליה את עיניה. "מה"? חזרה ושאלה, "מה הוא אומר, אלעד"?
לוסי העבירה את ידיה על שערה ועצמה את עיניה. "יש סיפור,״ פתחה, ושירה חיכתה, מחייכת קלות. "יש סיפור על איך הוד מעלתו ביקש ממנו להישאר בחדר אחרי ישיבה גדולה לפני כמה ימים ואמר לו, אלי, איך אתה מרוצה אצלנו בינתיים? הכול בסדר? בקול המתוק שלו שהוא הכי מפחיד."
היא צחקה, ולוסי המשיכה: "ואחרי שבלוני הנפוח אמר לו, אני מאוד מרוצה ותודה על ההזדמנות שנתת לי וכל הבלה־בלה־בלה, הוא אמר לו, הוד מעלתו: אלי, זוכר את מה שאמרתי לך בפעם הראשונה שדיברנו אחרי שהתקבלת כאן לעבודה - אני לא מחפש יֶסמנים, אני רוצה שתגיד לי בדיוק כל מה שאתה חושב, גם אם זה לא יהיה לי נעים לשמוע. ואלי אמר לו, כן אני זוכר ואני מאוד מעריך את זה, זה לא מובן מאליו, ואז הוד מעלתו אומר לו, בשקט, אבל אני גם אמרתי לך עוד משהו אז, אלי, אני אמרתי לך שדבר אחד אני לא אהיה מוכן לשמוע ממך, וזה ביקורת על היועצת המשפטית שהייתה כאן לפניך. אמרתי או לא אמרתי? בלוני שותק, והוד מעלתו אומר לו, בחיוך של התליין: אתה הרי יודע, אלי, שהיועצת המשפטית שהייתה לפניך היא האישה שאני ישן איתה בלילה, ואני לא מוכן לשמוע עליה אפילו מילה רעה אחת. תקרא לזה שיגעון פרטי. עכשיו, אתה אולי חושב שאתה מסדר אותי כשאתה מכניס ככה ביקורת מהצד — אני עובד על המכרז החדש של האשפה ואני מוצא הרבה פגמים במכרז הישן, וכל מיני כאלה. אז תיקח בחשבון, אלי, שאני מבין גם ביקורת מרומזת, וגם אותה אני לא מוכן לשמוע. משוגע, מה לעשות. סגרנו את העניין הזה? ובלוני הנפוח מסמיק ככה, בפנים, ואומר, ברור, אלעד, ברור, זה לא יקרה שוב. והוא כבר קם לצאת, ואז הוד מעלתו אומר לו: ועכשיו עצה ידידותית, אלי, גם מה שאתה לא אומר לאוזניים שלי אלא לאוזניים של אנשים אחרים בעירייה בדרך כלל מגיע אליי, וגם זה מרגיז אותי, אני מציע לך לעזוב את העניין הזה לגמרי.״
הן פרצו בצחוק, ובבת אחת לוסי הרצינה. "דלוריא אמרה לי שכשהוא אמר את זה בשקט, היא ממש יכלה לשמוע את הקול של גבי עובד וגם לראות את העיניים שלו עצומות, כאילו הוא ישן אבל בעצם ההפך".
שירה נאנחה. "כן, הוא למד כמה דברים מגבי עובד,״ אמרה, "אבל זה באמת מכרז גדול. לא נורא אם הוא לוקח כמה יועצים שיעזרו לו. זה בסדר".
שוב הביטה בה לוסי בשאט נפש. "בסדר־בסדר,״ אמרה, "גם לך יש כמה יועצים שמה, בצימר שלך? או שכרגיל את עושה הכול לבד?"
היא הכניסה את הפלאפון אל תוך התיק והזמינה חשבון מהמלצרית. "עזבי,״ אמרה ללוסי, "מועצה אזורית זה משהו אחר. אין כל כך הרבה עבודה, והרוב דברים קטנים, ככה ש"...
לוסי התבוננה בה. "ככה שאת עושה את הכול לבד, כמו שאמרתי,״ ציינה ביובש. "ודרך אגב, כבר אמרתי לך, ואני אגיד עוד פעם: גם כאן אני חושבת שהוד מעלתו צודק ושאת צריכה לחפש משהו אחר, כי זה קטן עלייך, לטפל בדוחות של מחזור וסוסים שדרכו על הערוגה או מה שהם לא עושים שם.״
שירה שילמה את החשבון והשאירה טיפ למלצרית.
"נראה,״ אמרה במהירות, "עוד נראה מה נעשה", ונשקה על לחייה של לוסי שנשארה יושבת. "תתפנקי עוד קצת בשמש,״ אמרה לה, "אני מוכרחה לרוץ לגן,״ ולוסי הנהנה.
"אני יודעת מתי את מורחת אותי,״ צעקה אחריה, "ונצטרך עוד לדבר על העניין של העבודה שלך"!
2
כמעט שבע שנים קודם לכן, זמן קצר אחרי שחזר נער הזהב ממוסד "ההזדמנות האחרונה״, היא התחילה לטפל במכרז החדש הגדול של פינוי האשפה. בזיכרונה יהיו שני האירועים קשורים זה בזה, ממש כמו שהחורף הגשום והקר שבו הכירה את אלעד ייקשר לעד לפרויקט האומלל של שכונת הראשונים, שבינתיים כבר פרח ושגשג, ובכל שבוע הגיעה אל שולחנו של גבי עובד בקשה חדשה לפתוח בו עוד פעוטונים ולהציב בגינות עוד מתקני משחקים.
"מה קורה שם"!? צעק גבי עובד על תקווה מלול, הנציגה המסורה של תושבי השכונה, "אין להם טלוויזיה בלילה? אנשים אף פעם לא עייפים מהעבודה? עושים ילדים כאילו שיש תחרות... הבניין עם הכי הרבה הריונות יזכה בשלוש נדנדות קטנות ובשתי מגלשות גדולות שאני אוסיף להם בגן שעשועים".
אבל גם כשצעק, היה אפשר לשמוע את החיוך שמתחת. מדי פעם היה מבקש מז'קו הנהג לעשות סיבוב בבוקר דרך שכונת הראשונים, כדי לראות איך הרחבה שבין הבתים מתמלאת ילדים שנושאים ילקוטים על כתפיהם, הורים שמלווים אותם אל בתי הספר ואל הגנים ונשים הריוניות ולא הריוניות שמנשקות אותם ומסדרות את רצועות הילקוט על כתפיהם הקטנות. ובעוד ז'קו אומר לבוס בחמיצות שכל אחד יודע שלעבור בשעה הזו בפרויקט הראשונים זה עיכוב של עשרים דקות מינימום, כי כל מעברי החצייה חסומים וכל הנהגים עומדים ומקללים, בכל זאת גבי התעקש לעבור שם ועוד אמר לו לז'קו שלא יזיק לו להרים את העיניים לפעמים מהדשבורד, כי יש בעיר הזאת על מה להסתכל. "מכרז חדש של פינוי אשפה זה תמיד סיפור גדול,״ אמר לה אז שאול המנכ"ל.
"אני אקח כמה דוגמאות של מכרזים שפרסמו בחודשים האחרונים במקומות אחרים,״ ענתה, מעשית וממהרת כדרכה, "ואני אעשה איזה קומבינציה שתתאים לנו, אחר כך אני אשב עם חלפון ואבדוק איתו את הכמויות של האשפה, ואז אני"...
"לא, לא,״ שאול עצר את שטף דיבורה. "אני לא מדבר דווקא על העבודה על המכרז עצמו. אני רוצה שתיקחי בחשבון שברגע שמתחילים תהליך של מכרז חדש, מתחיל מרוץ מטורף אצל כל הקבלנים של האשפה — אלה שעובדים אצלנו ואלה שרוצים לעבוד אצלנו, אלה שעבדו אצלנו פעם בעבר והפסידו את המכרז האחרון ועכשיו רוצים לנקום במי שלקח להם את העבודה, ואלה שעד עכשיו עבדו רק בדרום או בצפון אבל החליטו להרחיב קצת את הטריטוריה שלהם, ואלה שמוכרחים להכניס למי שהכניס להם במכרז של אשדוד ו... — בקיצור, ברגע שאנחנו מודיעים על מכרז חדש אנחנו מדליקים מלחמה במזרח התיכון. ממש ככה."
היא התבוננה בשאול וחיוך קטן על פניה, אבל פניו של שאול נשארו רציניים.
"כן, כן,״ הוא הוסיף למראה פניה המשועשעים, "את יכולה לצחוק, גם אני מבין איך זה נשמע לך מהצד, אבל תאמיני לי מדובר במלחמה. המושגים שהם משתמשים בהם הם מושגים של תרגיל חטיבה, ואת זה אני דווקא מכיר היטב. וחוץ מזה "— התחיל לומר והשתתק.
" מה"? שאלה את שאול, "מה חוץ מזה?"
"חוץ מזה אני מבקש ממך לא לשכוח שמדובר באנשים מתוחכמים ומסוכנים, שרובם פועלים בדרך כלל לא בצד הטוב של החוק. הם שורפים אחד לשני משאיות זבל, מאיימים אחד על השני, ופעם בכמה שנים מישהו גם חוטף מכות רצח, נדמה לי שאף פעם המשטרה לא מצאה שום דבר: מי הרביץ, מי שרף משאית, כלום."
"למה לא מצאה"? שאלה, "לא נשמע לי בעיה כל כך גדולה למצוא."
עכשיו חייך שאול. "בואי נתחיל מהבעיה הבסיסית שאף אחד לא מגיש תלונה,״ אמר, "אז קודם כול זה מקשה על החקירה."
"שורפים לך משאית של מאות אלפי שקלים, ואתה אפילו לא מגיש תלונה למשטרה"? תהתה, "מרביצים לאחד האנשים שלך ואתה אפילו - "
"בדיוק"! הם היו בחדר שלה, ושאול התרומם ממקומו ופנה לעבר הדלת. "זה רק מראה לך על מה בדיוק מדובר", אמר, "את התלונות ואת הנקמות ואת ההסדרים העסקיים עושים בעולם המקביל של קבלני הזבל. אומרים שיש להם בית משפט ומוסד לבוררויות ולגישורים, וככה מסדרים את העניינים. מספרים שהארץ מחולקת בסרגל בין הקבלנים הגדולים, כולל המקומות שאותם הם מעבירים לקבלני משנה, שהם קצת יותר קטנים. הכול מאורגן והכול מוסכם מראש. אנחנו מפרסמים מכרזים ונדמה לנו שיש תחרות פתוחה וכל זה, אבל הם יודעים עוד לפני שהתחלת לכתוב את המכרז מה יהיה כתוב בו ומה המחיר שאת תבקשי ואיך זה ייסגר בסוף."
היא נרעדה. "ואו,״ אמרה, "זה נשמע ממש כמו סרט."
שאול עמד ליד הדלת, ידו על הידית. הוא משך בכתפיו והביט בה." אני רוצה לבקש ממך משהו,״ אמר, "לפני שאנחנו צוללים אל תוך כל החרא, תרתי משמע."
היא הרימה עיניה אליו. "כן, שאול?"
"תיזהרי", אמר שאול. "אחת השיטות שלהם זה לדעת מי עובד על המכרז, איפה הוא גר, דברים אישיים עליו."
רעד עבר בכתפיה. היא ניערה את ראשה. "על מה אתה מדבר, שאול"? שאלה בשקט, "אף פעם לא שמעתי אותך מדבר ככה, עם כל הפושעים שניסו לאיים כאן וכל העבריינים ש "—
"אני אפילו לא אומר לאיים,״ אמר שאול. "אני רק אומר שבדרך כלל עושים עבודת רקע ויודעים מי אחראילְמה שכתוב במכרז ומי יבדוק את ההצעות. אחר כך אפשר לאיים, אבל אפשר גם להתיידד איתו, לפטפט קצת, לעשות כל מה שאפשר כדי להסביר לו שמה שהוא כתב לא נכון ושכדאי להוסיף כמה תנאים למכרז שיהפכו את הדרך יותר קלה בשבילם. הם מתוחכמים והם מתורגלים בזה, ואת עושה את זה בפעם הראשונה. אז אני רוצה שתהיי סופר־זהירה. סופר־זהירה, שירה, וכל דבר הכי קטן שנראה לך קשור למכרז הזה תבואי מיד לספר לי. וכשאני אומר מיד, אני מתכוון אפילו שתיים בלילה".
היא חייכה. "לא השתגעתי להעיר את מירי בשתיים בלילה,״ אמרה, "היא תכעס נורא."
אבל שאול לא חייך. "את, לא מעניין אותך מירי ושנת היופי המתוקה שלה,״ אמר במרירות, "אני מוטרד מזה שאת מטפלת במכרז הזה לבד, והייתי שמח מאוד להצמיד לך יועץ שיעזור לך, אבל האמת היא שגם היועצים בתחום הזה הם - "
"מה? יקרים מדי"? שאלה בפיזור נפש, מציצה אל מסך המחשב כדי לראות מתי הפגישה הבאה שלה.
"לא יודע אם יקרים מדי,״ אמר שאול, "וגם אם יקרים לא זה העניין. לא, לא, הבעיה האמיתית היא שאתה לוקח יועץ של פינוי אשפה, ואתה אף פעם לא יכול להיות בטוח שאחד הקבלנים עוד לא קנה אותו. כמה שאנחנו יכולים לשלם לו בשביל הייעוץ, תמיד יהיה מישהו שיוכל להכפיל לו את התשלום, וככה הוא בעצם עובד בשבילו וגם נותן לו אינפורמציה מתוך החדרים שלנו".
היא התבוננה בו. "שאול,״ אמרה בשקט, "אתה בטוח שלא ראית איזה סרט אתמול בלילה? משהו של משפחת קורלאונה? או הסופרנוס"?
שאול נשם עמוק. "זה לא במקרה ששתי המשפחות האלה שעכשיו הזכרת התעסקו בפינוי זבל, כי זה תחום שבו... טוב, אני לא רוצה להמשיך לדבר על זה, רק עוד דבר אחד אחרון, שירה.״
היא התבוננה בו. לחייו של שאול התאדמו מעט, ידו התהדקה על ידית הדלת. "גבי,״ הוא פתח, "גבי הצמיד אליי את המספר שתיים שלו, הכרת אותו, העורך דין שעמד מולך בפרויקט של שכונת הראשונים.
״ היא בלעה רוק, שילבה את אצבעות ידיה מתחת לשולחן ולחצה אותן בחוזקה.
"אלעד,״ אמרה אז בקול שעוד טרחה לרסן, "מה זאת אומרת הצמיד אותו אליך? הוא חבר מועצה, שיתעסק בעניינים של המועצה, לא?"
"אז זהו ש... הוא רוצה ללמוד את העבודה של העירייה,״ אמר שאול. "מאז הבחירות הוא יושב אצלי במשרד ימים שלמים. סיוון כבר מכינה כל בוקר שתי כוסות קפה על אוטומט. בקיצור, יושב ומקשיב לפגישות שלי, שואל שאלות, רושם לעצמו דברים במחברת"
"אין לו עבודה במשרד שלו"? תהתה, "שהוא יכול ככה ימים שלמים"...
שאול משך בכתפיו. "אין לי מושג. הוא טוען שהוא מוכרח ללמוד מה זה העבודה של העירייה, ושהמקום הכי טוב ללמוד את העבודה של העירייה זה במשרד של המנכ"ל, ולא בשום ספר וגם לא בישיבות של המועצה, כי לשם מביאים את הדברים כבר אכולים וגמורים ורק צריך להרים יד ולאשר אותם."
"טוב, זה די נכון,״ הפטירה, "אבל עד עכשיו אף חבר מועצה לא באמת נכנס ככה לתוך העניינים."
"נכון,״ אישר שאול. "והעניין הוא שגבי דווקא מעודד את זה. מוצא חן בעיניו שהוא רוצה ללמוד ושהוא שואל שאלות, ובכלל נראה לי שהוא מוצא חן בעיניו. לא יודע למה בדיוק, אבל תארי לך שגבי מנהל איתו שיחות ארוכות ומסביר לו על העבודה ועל כל מיני עניינים של פוליטיקה ועל איך מסתדרים במשרדי ממשלה."
היא הנידה בראשה. "מוזר,״ אמרה מהורהרת, "גבי בדרך כלל שומר את הקלפים ממש צמוד לחזה ולא מתחלק ככה באינפורמציה."
שאול פרש את ידיו לצדדים. "לא יודע מה הסיפור,״ אמר. "אולי גבי מכין לעצמו יורש לבחירות הבאות, אבל גם אם כן, יש עוד זמן, ואני לא כל כך מבין מה הוא משקיע בזה כל כך הרבה כבר עכשיו".
"אולי הוא סתם מחבב אותו"? ניסתה, וכל אותו הזמן הלם ליבה בקצב מהיר והיא חשה גם כיצד דמעות קטנות נאספות בזוויות עיניה והשפילה אותן לשולחן ועפעפה במהירות.
שאול נחר בבוז. "תעשי לי טובה, שירה,״ אמר, "אני לא אומר שגבי לא מחבב אף אחד, אבל... לא, לא, נראה שיש פה עוד משהו שאנחנו עוד לא יודעים, אבל כנראה נדע בקרוב."
שאול פתח את הדלת, "בכל אופן, התכשיט הזה מתעניין מאוד במכרז של האשפה, ואני אמרתי לו שאת עובדת עליו יחד עם חלפון, אז נראה לי שהוא יפנה אלייך בעניין הזה.״
"ומה אני אמורה לעשות"? שאלה, פותחת את אצבעותיה ומשלבת אותן כדי לשמור על יציבות כפות הידיים, "מה אני אמורה לעשות אם הוא יפנה אליי בעניין של המכרז? בדרך כלל אנחנו לא נותנים פרטים לחברי מועצה על מכרזים שעוד לא פורסמו. להזכיר לך כמה גבי עובד סומך על חברי מועצה"?
שניהם חייכו. '"הכללים מאוד פשוטים, התשובות לשאלות מאוד ברורות',״ חזר שאול על נאומו הקבוע של גבי עובד, '"האם הוא שקרן? כן, האם הוא גנב? כן. האם הוא תחמן? כן. האם הוא חכם? לא. האם הוא נאמן? לא"'.
"אז מה — גבי שינה את הכללים לגביו"? שאלה בשקט, ושאול משך בכתפיו וענה: "אני לא יודע. לא ממש יודע מה זה הקשר ביניהם, אבל אני יכול להגיד לך שאף פעם גבי לא נתן כל כך הרבה יחס לחבר מועצה, מהמפלגה שלו או לא מהמפלגה שלו, זה לא משנה בכלל. אף פעם. ומה שאת אמורה לעשות,״ אמר, "זה להתנהג אליו מאוד יפה כי הוא כיום האיש החזק במועצה ויושב לגבי ליד האוזן, אבל כמובן לא לתת שום פרטים או אינפורמציה שהוא יוכל להעביר לקבלן שרק מחכה לזה."
אני לא חושבת שהוא מושחת,״ אמרה, "לא נראה לי".
ושאול הביט בה בחיוך קטן. "הכול עניין של מחיר,״ אמר. "וזה לא תמיד בכסף. תמיד יש משהו שמישהו צריך, תמיד יש משהו שמישהו מפחד ממנו. הקבלנים האלה מוכנים להשקיע זמן וכסף בלמצוא את הדברים האלה, אז בואי נצא מתוך הנחה שכולם מושחתים, בסדר? רק כדי שנשמור על זהירות."
"בסדר,״ מלמלה, "בסדר גמור. נשמע מפחיד קצת".
שאול התבונן בה ברצינות. "מה שלום הבעל"? שאל על בעלה אז, "איך הוא מרגיש?"
"את האמת? או את הגרסה בשביל הנימוס"? שאלה בשקט. "
את האמת,״ אמר שאול, "את הגרסה בשביל אלה שאכפת להם."
"חרא,״ ענתה. "החזרה הביתה לא עשתה טוב, בינתיים. כולם אומרים שצריך סבלנות, אבל בינתיים חרא.״
שאול הרפה מידית הדלת והתקרב שוב אל שולחנה.
"אם את צריכה כמה ימים חופש,״ פתח ואמר, והיא קטעה אותו. "רק לא זה, שאול, בבקשה. דווקא טוב לי שנפל המכרז הגדול הזה עכשיו. אני צריכה להיות עסוקה, לחשוב על זבל ועל קבלנים ששורפים משאיות, זה טוב לי. תאמין לי."
הוא חייך. "בסדר גמור,״ אמר. "אם את צריכה עבודה, תאמיני לי שתקבלי עבודה עד מעל הראש. אבל בכל זאת", — הם הביטו לרגע זה בזה — "בכל זאת, אם תצטרכי משהו, שירה, השתיים בלילה שדיברתי עליו קודם, זה לא רק בשביל לספר לי על המכרז של הזבל, אלא בשביל כל דבר שתצטרכי. כל דבר. בסדר"?
היא הנהנה, ראשה שוב מורכן אל שולחן הכתיבה. "תודה שאול,״ אמרה, "באמת."
הדלת נפרצה בתנופה ולוסי עמדה בפתח, ידה מונחת על מותנה ופיה מעוקם בסלידה. "אתם שניכם הכרזתם על חופשה מרוכזת"? העבירה את מבטה משירה לשאול, "אדוני המנכ"ל,״ אמרה, "סיוון אומרת שכל האנשים כבר מחכים לך לישיבה, וחלק הגיעו מתל אביב ומתחילים כבר לעשות קולות של צריכים ליסוע. ואת, גברתי,״ פנתה אליה, "גם לך מחכים כמה אנשים בחוץ. קדימה! מספיק לפטפט."
שאול חייך כשפנה ללכת, מניף את ידו אליה לשלום. "אל תשכחי מה שאמרתי לך,״ אמר, "התכוונתי לזה.
אחרי שהלך נשארה לוסי לעמוד ליד שולחן הכתיבה שלה.
"את בכל זאת עובדת על המכרז של האשפה"? שאלה לוסי בשקט, סובבת סביבה ומסדרת בשבילה את שולחן הכתיבה שלה, עורמת דואר לערמות מסודרות ומתבוננת מוטרדת בדפים.
היא ניגבה את עיניה בקצות האצבעות. "למה לא"? התבוננה בלוסי בדריכות, "את חושבת שזה גדול עליי, המכרז הזה?"
לוסי הניחה יד על כתפה. "אני חושבת ששום דבר לא גדול עלייך,״ אמרה בשקט. "כמעט שום דבר. להפסיק לכסוס את הציפורניים שלך, למשל, זה גדול עלייך, אבל חוץ מזה, לא, לא, אני לא חושבת שאת לא יכולה לכתוב את המכרז, אני פשוט מודאגת."
"מה יש לכם"? היא מלמלה, "שאול מדבר כאילו נכנסנו לתקופת ההמתנה של ששת הימים".
לוסי הניחה את ישבנה על קצה השולחן ושילבה את ידיה. "את יכולה לצחוק,״ אמרה, "אבל כל המכרזים שעשית אפילו לא מתקרבים למכרז הזה. בפעם האחרונה שעשינו מכרז של פינוי אשפה, השיכור הזקן שהיה פה לפנייך קיבל כל כך הרבה כסף שיכול להיות שהוא קנה את הווילה היפה שלו במזומן. פשוט הגיע למשרד של הקבלן ושם לו את המעטפות עם הכסף על השולחן, אמר לו אני רוצה את הפינתי עם הדק בחצר."
היא הרימה אליה את עיניה. "את חושבת שאני לא צריכה להתעסק בזה"? שאלה, "כי אני דווקא רוצה להתעסק בעבודה עכשיו, את יודעת"
"אני יודעת, אני יודעת,״ השיבה לוסי. "אני רק דואגת לך."
"ודרך אגב, לא יזיקו לי כמה מעטפות עם כסף עכשיו,״ אמרה, מחייכת אל לוסי, אבל לוסי לא החזירה לה חיוך. "משרד הביטחון עוד לא החליטו שהוא באמת כבר חזר הביתה ושאפשר להעביר אלינו את הכסף במקום למוסד, אז אנחנו צריכים לחכות בסבלנות."
"לחכות בסבלנות,״ נחרה לוסי, "שלושה ילדים שצריכים לאכול... מה יש להם אלה!? יש לי קצת שקיות בשבילך, ליובלי בטח יש שם בגדים מצוינים. אולי לבשו אותם פעם אחת, הילדים של גלית."
"תודה לוסי,״ אמרה.
