הספר פרשת קלאדובו־שאבאץ מגולל את קורותיו של אחד הפרקים העצובים בתולדות ההעפלה: סיפורם של כאלף מעפילים ביוגוסלביה שיצאו בנובמבר 1939 מווינה (או דרכה) לארץ-ישראל אך לא זכו להגיע אליה ומרביתם נפלו, באפריל 1941, בידי הנאצים ביוגוסלביה. עשרים חודשי שהייתם ביוגוסלביה, ראשיתם בימי מדיניות ההגירה הכפויה של ימי ערב המלחמה וחודשי המלחמה הראשונים וסופם עם הנהגת מדיניות "הפתרון הסופי" והרצח ההמוני המתוכנן.
המחברות משחזרות את אווירת התקופה ואת אילוציה" הדחף לחמוק בכל מחיר מציפורני הטרף של הנאצים; חיי המעפילים אשר המסע שנקטע הפכם לפליטים; שיקול הדעת ותהליך קבלת ההחלטות של המופקדים על גורלם – אנשי המוסד לעלייה.
מחקר חלוצי זה מראה לראשונה את גורלם הנורא של אנשי הקבוצה לאחר כיבוש יוגוסלביה בידי הגרמנים ואת נסיבות הוצאתם להורג של הגברים בסתיו 1941 והנשים והילדים באביב 1942.