בחזרה אל קוֹלד מַאוּנטן
צ'רלס פרייזר, ליה נירגד (תרגום)
Charles Frazier, Cold Mountain
צִלו של עורב
עם רמז ראשון של בוקר החלו הזבובים לרחוש.
הם נמשכו אל עיניו של אינמאן ואל הפצע הארוך
שעל צווארו, ועד מהרה היו משק הכנפיים שלהם ומגע
רגליהם עשויים להעיר אדם משנתו לא פחות מחצר מלאה
תרנגולים. כך התעורר אל עוד יום מייגע במחלקה בבית-
החולים. הוא הניס את הזבובים בידיו והביט בחלון התלוי
הפתוח מול מרגלות מיטתו. על-פי-רוב יכול לראות משם
את הדרך האדומה ואת האלון ואת חומת הלבנים הנמוכה.
ומעבר להם מרחבי שדות ויערות אורנים שטוחים, שנפרשו
מערבה עד האופק. בית-החולים הוקם על הגבעה היחידה
בטווח ראייה, והנוף היה פתוח יותר מהרגיל באדמות
המישור. אלא שהשעה היתה עדיין מוקדמת מכדי להשקיף
החוצה. באותה מידה, אפשר היה שהחלון יהיה צבוע כולו
אפור.
אילולא היה חשוך כל-כך, היה אינמאן מעביר בקריאה
את השעות עד ארוחת הבוקר, כי הספר שקרא הצליח
להרגיע את רוחו. אבל הוא כילה את הנר האחרון שלו
בקריאה בלילה הקודם, כשניסה להירדם, ובגלל המחסור
בשמן מנורות אי-אפשר היה להדליק את אורות בית-
החולים סתם כך לשם הנאה. לכן קם והתלבש והתיישב על
כיסא עץ ישר, והניח מאחורי גבו את החדר העגמומי, על
מיטותיו ותושביהן הרצוצים. שוב הניס את הזבובים
והשקיף מבעד לחלון על הכתם הראשון של שחר מעורפל,
וחיכה שהעולם שבחוץ יתחיל לרקום צורה.
גובה החלון היה כגובה דלת, ופעמים רבות דימה בלבו
שהוא נפתח אל איזה מקום אחר ומניח לו לעבור דרכו
ולהיות שם. בשבועות הראשונים בבית-החולים הצליח
להניע את ראשו רק בקושי, והדבר האחד שהצליח להסיח
את דעתו היה להשקיף מבעד לחלון ולצייר בעיני רוחו את
המקומות הירוקים הנושנים שזכר מהבית. מקומות של
ילדות. שפת הפלג הלחה שעליה צמחו מקטרות
אינדיאניות (כינוי לצמח טפילי (פיינסאפ) הגדל בקרבת
אורנים, וממנו היו האינדיאנים מתקינים את קנה המקטרת
שלהם). פינת האחו האהובה על הזחלים החומים-
שחורים בסתיו. ענף עץ קַרְיָה התלוי מעל למשעול, שממנו
צפה לעתים קרובות באביו, המוליך את הפרות אל הרפת
עם רדת ערב. הן היו עוברות מתחתיו, והוא עצם אז את
עיניו ושמע את הנקישה החלולה של פרסותיהן נחלשת
והולכת עד שהיא נבלעת בקריאות החגבים והצפרדעים.
נדמה היה שהחלון רוצה רק להחזיר את מחשבותיו לאחור.
ולכך הסכים בכל לב, שהרי כבר חזה בפני המתכת של
התקופה, והם היממו אותו עד כדי כך, שכאשר חשב על
העתיד יכול לראות רק עולם שכל הדברים החשובים בעיניו
הוגלו ממנו, או ברחו ממנו מרצונם.
וכך קרה שהשקיף מבעד לחלון במשך כל שלהי הקיץ,
שהיה חם ולח כל-כך, שנדמה לו כי הוא נושם דרך סחבה
לחה יומם ולילה, עד שהסדינים הרעננים החמיצו תחתיו
ופטריות זעירות שחורות צמחו בן-לילה על דפיו המהוהים
של הספר המונח על השולחן שליד מיטתו. אינמאן הניח,
שלאחר בחינה מדוקדקת כל-כך החלון האפור כבר אמר
פחות או יותר כל מה שהיה לו לומר. אבל אותו בוקר
הצליח החלון להפתיע אותו, כי העלה בו זיכרון אבוד של
ישיבה בבית-ספר, ושל חלון גבוה הדומה לזה, שבתוכו,
כבתוך מסגרת, נשקף נוף של שדות מרעה ותלמים ירוקים
נמוכים העולים בטרסות עד לגבנון הענק של קוֹלד מַאוּנטן.
זה היה בחודש ספטמבר. בשדה שמעבר לאדמה הכבושה
של מגרש המשחקים של בית-הספר צמחה השחת עד גובה
המותניים, וראשי הגבעולים, הזקוקים לקציר, הצהיבו.
המורה היה איש קטן, עגול וקירח, בעל פנים ורודות. היתה
לו רק חליפה שחורה אחת, שצבעה דהה, וזוג נעליים
גבוהות גדולות ממידתו, שחרטומיהן הזדקרו ועקביהן
נשחקו עד שדמו לטריזים. הוא עמד בחזית הכיתה, מתנדנד
על קצות אצבעותיו. בבוקר ההוא דיבר באריכות על
היסטוריה, ולימד את התלמידים הבוגרים על מלחמותיה
המפוארות של אנגליה הקדומה.
לאחר שעה ארוכה שבה הקפיד לא להקשיב, הוציא
אינמאן הצעיר את כובעו מתחת למכתבה ואחז בו בשוליו.
הוא הניף את פרק ידו והכובע ריחף ויצא מבעד לחלון,
נסחף במשב רוח והמריא אל-על. הוא נחת הרחק מעבר
למגרש המשחקים, בקצה של שדה השחת, ושם נח, שחור
כצלו של עורב הרובץ על הקרקע. המורה ראה מה עשה
אינמאן והורה לו ללכת להביא את הכובע, ולחזור כדי
לספוג את המלקות המגיעות לו. קרש קפיצי גדול ומחורר
היה לאיש, והוא אהב להשתמש בו. אינמאן לא הצליח
להבין מעולם מה אחז בו ברגע ההוא, אבל הוא פתח את
הדלת ויצא, חבש את הכובע לראשו בהטיה נאה, והלך
משם לבלי שוב.
הזיכרון נמוג כאשר עלה האור בחלון והביא איתו את
הבוקר. האיש במיטה שליד מיטתו של אינמאן התיישב
ומשך אליו את קביו. כמדי בוקר, הלך אל החלון וירק שוב
ושוב, במאמץ גדול, עד שניקה את ריאותיו הגדושות. הוא
העביר מסרק בשערו השחור הדליל, שגלש עד מתחת
ללחייו, גזוז ישר סביב. הוא הסיט את קווצות השיער
הקדמיות הארוכות אל מאחורי אוזניו והרכיב את משקפיו
הכהים, שהשתמש בהם גם באפלולית הבוקר, כאילו עיניו
חלשות מכדי לשאת אף את האור הקלוש ביותר. ואז ניגש
אל שולחנו, עדיין בכתונת הלילה שלו, והתחיל לטרוח על
ערימת ניירות. לעתים רחוקות אמר יותר ממלה או שתיים,
ואינמאן לא ידע עליו הרבה יותר מכך ששמו באליס,
ושלפני המלחמה למד בצ'אפל היל, שם ניסה לקנות לו
שליטה ביוונית. עכשיו בילה את כל שעות העֵרות שלו
בניסיון לתרגם שרבוט עתיק בספר קטן ועב-כרס לכתב
רגיל שכל אחד יכול לקרוא. הוא ישב כפוף אל שולחנו,
פניו קרובות מאוד אל מלאכתו, והתפתל על הכיסא, מנסה
למצוא תנוחה נוחה לרגלו. כף רגלו הימנית נקטעה בהפגזה
בקולד הרבור. נדמה היה שהגדם אינו מעוניין להגליד,
והוא הרקיב פיסה אחר פיסה מהקרסול ומעלה. הכריתות
כבר הגיעו מעל הברך, והוא הסריח כל הזמן כמו ירך
החזיר מאשתקד.
זמן-מה נשמעו רק חריקות העט של באליס והדפים
המתהפכים. ואז החלו האחרים בחדר לנוע ולהשתעל.
אחדים נאנחו. בסופו של דבר עלה האור. כל קווי המתאר
של הקירות הספונים בעץ הזדקרו בבהירות, ואינמאן יכול
להתנדנד לאחור על הכיסא ולספור את הזבובים על
התקרה. על-פי החשבון שלו, היו שם שישים ושלושה.
הנוף שראה אינמאן מבעד לחלון התחיל להתגבש.
ראשית נחשפו גזעי האלון הכהים, אחר-כך כתמי הדשא
ולבסוף הדרך האדומה. עכשיו חיכה שיופיע העיוור. זה
כמה שבועות שעקב אחר מעשיו ועכשיו, כשהבריא דיו
להימנות עם ההולכים, היה אינמאן נחוש בדעתו לצאת אל
העגלה ולשוחח עם האיש, כי שיער שההוא חי עם פציעה
כבר זמן רב.
את פציעתו שלו ספג אינמאן בקרב בחוצות פיטרסבורג.
כאשר הסיטו שני חבריו הקרובים ביותר את בגדיו והביטו
בצווארו, נשאו באוזניו דברי פרידה חגיגיים לקראת מותו.
ניפגש בעולם טוב מזה, אמרו. אבל הוא נשאר בחיים עד
שהגיע לבית-חולים שדה, שם נקטו הרופאים גישה דומה.
מיינו אותו בין העומדים למות, והשכיבו אותו בצד על
מיטה מתקפלת, כדי שיוכל להתפנות לעניין. אבל הוא לא
עמד בציפיות שלהם. לאחר יומיים, בהיעדר מקום, שלחו
אותו לבית-חולים רגיל במדינתו. במשך כל ימי הסיוט של
בית-החולים הראשון ושל המסע הארוך הקודר דרומה,
בקרון משא מלא פצועים, נטה להסכים לדעת חבריו
ורופאיו. הוא חשב שימות. למעשה זכר מהנסיעה ההיא רק
את החום ואת ריחות הדם והצואה, כי רבים מהפצועים
סבלו מזיבה. אלה שעמד להם כוחם השתמשו בקני הרובים
שלהם להבקיע חורים בדופנות העץ של הקרונות, ונסעו
כשראשיהם משורבבים החוצה כעופות המובלים אל השוק,
כדי ליהנות ממשב הרוח.
בבית-החולים הסתכלו בו הרופאים ואמרו שאינם יכולים
לעשות הרבה למענו. ייתכן שיחיה, וייתכן שלא. הם נתנו
לו רק מטלית אפורה וקערה קטנה, כדי שירחץ את הפצע.
בימים הראשונים ההם, כשהצליח להגיח לרגע מדמדומיו,
ניגב את צווארו במטלית עד שהמים בקערה הוורידו
ככרבולת של תרנגול-הודו. ואולם, יותר מכל רצה הפצע
לנקות את עצמו. לפני שהתחיל להגליד, פלט כמה דברים:
כפתור צווארון ופיסת צווארון צמר של החולצה שלבש
כשנפצע, רסיס מתכת אפורה רכה, שגודלו כמטבע רבע
דולר, ולבסוף, באופן לא מובן, משהו שדמה מאוד לגלעין
אפרסק. את הפריט האחרון העמיד על הארונית שליד
מיטתו, ובמשך כמה ימים בחן אותו. הוא לא יכול להחליט
אם מדובר בחלק מגופו או לא. לבסוף זרק אותו מבעד
לחלון, אבל אז תקפו אותו סיוטים שבהם ראה איך הדבר
הזה מכה שורש וצומח, כמו האפון של ג'ק, ונהפך למשהו
מפלצתי.
לבסוף החליט צווארו להחלים. אבל במשך השבועות
שבהם לא יכול להסב את ראשו או להחזיק ספר שכב
אינמאן והביט בעיוור יום אחר יום. האיש נהג להגיע לבדו,
זמן קצר אחרי עלות השחר, דחף את העגלה שלו במעלה
הרחוב, ועשה זאת בהצלחה לא פחותה מאדם שעיניו
בראשו. הוא העמיד את מרכולתו תחת אלון מעבר לדרך,
הבעיר מדורה בתוך מעגל אבנים ושפת עליה סיר ברזל,
שבישל בו בוטנים. כל היום ישב שם על שרפרף, גבו אל
חומת הלבנים, ומכר בוטנים ועיתונים לחולים שמצב גופם
אִפשר להם להלך. הוא עצמו ישב דומם כפוחלץ, ידיו
אסופות בחיקו, והתעורר לחיים רק כשבא מישהו לקנות
ממנו דבר-מה.
אותו קיץ, השקיף אינמאן אל העולם כאילו היה תמונה
ממוסגרת בכרכוב החלון. מעט כל-כך השתנה בתמונה, עד
שלפרקי זמן תכופים וארוכים היה אפשר לחשוב שאכן זה
ציור ישן של דרך, חומה, עץ, עגלה, איש עיוור. לפעמים
התחיל אינמאן לספור בלבו באטיות, כדי לראות כמה זמן
יחלוף עד שיתחולל שינוי של ממש. זה היה משחק, והוא
המציא לו כללים. ציפור מתעופפת לא נחשבה, אבל מישהו
שהלך בדרך נחשב. נחשבו גם תמורות ממשיות במזג-
האוויר - הופעת השמש, גשם רענן - אך לא צל של עננים
חולפים. היו ימים שהגיע בספירתו אי-שם לאלפים עד
שחלה תמורה קבילה במרכיבי התמונה. הוא האמין
שהמראה הזה - חומה, איש עיוור, עץ, עגלה, דרך - לא
יסור ממנו לעולם, גם אם יאריך ימים. הוא ראה עצמו
בזקנתו, חושב על כל אלה. נדמה היה שהחלקים השונים,
כולם יחד, מנסים להביע משהו - אבל הוא לא ידע מה,
ושיער שלעולם לא יידע.
אינמאן הביט בחלון כשאכל את ארוחת הבוקר שלו,
תבשיל שיבולת-שועל וחמאה, ולאחר שעה קלה ראה את
העיוור משתרך במעלה הדרך, גבו שחוח מכובד העגלה
שדחף, וצמד עננות אבק קטנות עולות מתחת לגלגלים
המסתובבים. כשבערה המדורה של העיוור והוא התחיל
לבשל עליה את הבוטנים, הניח אינמאן את צלחתו על אדן
החלון ויצא, ובצעדים מדשדשים של זקן חצה את הדשא
והלך אל הדרך.
לעיוור היו כתפיים ואגן מרובעים ומוצקים, והאברקיים
שלו היו מהודקים אל מותניו בחגורת עור ענקית, רחבה
כמו רצועת השחזה. הוא הלך גלוי ראש, גם בחום, ושערו
הקצוץ היה אפור וסמיך, מחוספס כזיפיה של מברשת
קנבוס. הוא ישב בראש רכון ונראה מהורהר מעט, אבל
הוא הזדקף כשהתקרב אליו אינמאן, כאילו באמת הביט בו.
אלא שעפעפיו היו חסרי חיים כמו עור נעליים, שקועים
בגומות מקומטות במקום שלפנים היו בו גלגלי עיניו.
מבלי להתעכב אפילו לברכת שלום אמר אינמאן, "מי
הוציא לך את העיניים?"
חיוך ידידותי עלה על פניו של העיוור והוא אמר, "אף
אחד. אף פעם לא היו לי."
זה הפתיע את אינמאן, כי בדמיונו הניח שהן נתלשו
באיזו תגרה נואשת ועקובה מדם, במריבה אכזרית כלשהי.
כל המעשים הנתעבים שראה בזמן האחרון נעשו בידי אדם,
וכך נשכח כמעט מלבו שקיים עוד מערך שלם של פורענות
מסוג אחר.
"למה לא היו לך אף פעם?" אמר אינמאן.
"ככה יצא."
"תשמע," אמר אינמאן, "בתור אחד שרוב בני-האדם היו
חושבים שהחיים קיפחו אותו מיום שנולד, אתה רגוע
להפליא."
העיוור אמר, "היה קשה יותר אם הייתי זוכה במבט קצר
על העולם, ואחר-כך מאבד את זה."
"אולי," אמר אינמאן. "אבל כמה היית משלם ברגע זה
בשביל שיחזירו לך את העיניים שלך לעשר דקות? המון,
אני בטוח."
האיש עיין בשאלה. לשונו נמתחה אל מעבר לזווית פיו.
"לא הייתי נותן אפילו פרוטה שחוקה," אמר. "אני מפחד
שזה ימלא אותי שנאה."
"זה מה שקרה לי," אמר אינמאן. "יש המון דברים שאני
מצטער שראיתי."
"לא לזה התכוונתי. אמרת עשר דקות. לקבל דבר
ולהפסיד אותו, על זה אני מדבר."
העיוור גלגל חתיכת נייר עיתון ועשה ממנה חרוט, טבל
בסיר כף מחוררת ומילא את החרוט בבוטנים רטובים. הוא
הושיט אותו לאינמאן ואמר, "בבקשה, תן לי דוגמה למקרה
אחד שבו הצטערת שאתה לא עיוור."
היכן יתחיל? תהה אינמאן. מָאלְוֶרְן היל. שארפסבורג.
פיטרסבורג. כל אחד מהם דוגמה מצוינת למראות לא
רצויים. אבל פרדריקסבורג – זה היה היום שנחרת במיוחד
בזיכרונו. הוא התיישב בגבו אל האלון, חצה את קליפות
הבוטנים הרטובות ורוקן אותן באגודליו ישר אל פיו,
וסיפר לעיוור את סיפורו, החל ברגע שעלה הערפל, אותו
בוקר, והתגלה צבא אדיר הצועד במעלה הגבעה אל חומת
אבן, אל דרך שקועה. הגדוד של אינמאן נקרא להצטרף אל
החיילים שכבר עמדו מאחורי החומה, והם נערכו במהירות
לצד הבית הלבן הגדול במעלה גבעת מָארֵייס. לי
ולונגסטריט וסטיוארט עטור-הנוצה עמדו שם ממש, על
הדשא שלפני האכסדרה, השקיפו איש בתורו אל הגדה
שמנגד ושוחחו. כתפיו של לונגסטריט היו מכוסות בצעיף
צמר אפור. בהשוואה לשני הגברים האחרים הוא נראה
כרועה חזירים מגושם. אבל אינמאן כבר הספיק להכיר את
דרך חשיבתו של לי, והיה מעדיף בכל עת להפקיד את
גורלו בידיו של לונגסטריט. אמנם הוא נראה חסר כל ברק,
אבל הוא תמיד השכיל למצוא קפל קרקע שיאפשר לו לאדם
להתכופף מעט ולהרוג בלי הגבלה, מעמדה בטוחה יחסית.
ואותו יום בפרדריקסבורג התנהל כולו בדרך הלחימה שלי
זלזל בה ולונגסטריט בירך עליה.
לאחר שנערך, ירד הגדוד של אינמאן מראש הגבעה אל
תוך אש התופת של הפֶדֶרלים. פעם אחת עמדו, וירו מטח,
ואז רצו אל הדרך השקועה מאחורי חומת האבן. כדור
התחכך בפרק ידו של אינמאן בלי לפצוע אותו, כמו ליקוק
של חתול, והותיר אחריו רק שפשוף קטן.
כשהגיעו אל הדרך ראה אינמאן כמה מוצלח המקום. אלה
שהקדימו אותם התחפרו לאורך החומה המוצקה, שגם
בעמידה נוחה היה אפשר למצוא בה מחסה. הפדרלים נאלצו
לטפס במעלה הדרך אל החומה, ולחצות בתוך כך אָקֵרים
שלמים של שטח פתוח. המקום היה מקסים כל-כך, שאחד
החיילים קפץ על החומה וצעק בקולי-קולות, "כולכם
טועים. אתם שומעים? טועים טעות חמורה!" הכדורים
שרקו סביבו, והוא קפץ חזרה אל החפיר שמאחורי החומה,
ויצא במחול עליז.
היום היה קר, והדרך הבוצית, שכמעט קפאה, נהפכה
לעיסה. חלק מהחיילים היו יחפים. רבים לבשו מדים
מתוצרת בית, בצבעי צמחים דהויים. הפדרלים נערכו
בשדה מולם, עם ציוד חדש מכף רגל ועד ראש. מבריקים
ונוצצים היו, במדים תעשייתיים ובמגפיים חדשים. כאשר
הסתערו הפדרלים הפסיקו החיילים מעבר לחומה את האש
והקניטו אותם, ואחד מהם צעק, "בואו, תתקרבו, אני רוצה
את המגפיים האלה." הם הניחו לפדרלים להתקרב עד כדי
עשרים צעד לפני שירו בהם. החיילים שמאחורי החומה ירו
מטווח קצר כל-כך, שאחד מהם אמר כי חבל שהם
משתמשים בתרמילי נייר מוכנים, שהרי לו היו בידם כל
המרכיבים בנפרד - אבק שריפה, כדורים ומוך - היו יכולים
להתקין מטענים קטנים ולחסוך באבק שריפה.
כאשר השתופף אינמאן לטעון את הרובה שלו היה
ביכולתו לשמוע את הירי, אבל גם את חבטות הכדורים
בבשר החי. אחד החיילים לידו היה כה נלהב, ואולי כה
עייף, ששכח לחלץ את המדוך מן הקנה, וירה אותו ופגע
בחזה של אחד הפדרלים. ההוא נפל לאחור, והמדוך הזדקר
מגופו ורעד עם נשימותיו האחרונות, כאילו נורה בחץ.
כל היום המשיכו הפדרלים ועלו על החומה באלפיהם,
טיפסו על הגבעה ונורו למוות. שלושה או ארבעה בתי
לבֵנים עמדו פזורים בשדה, ולאחר זמן-מה הצטופפו
הפדרלים מאחוריהם בכמויות כאלה, שנראו כמו הצל
הכחול הארוך שמטילים בתים בשעת הזריחה. הפרשים
שלהם גירשו אותם משם שוב ושוב, היכו בהם בצד הקהה
של חרבותיהם כמורי בית-ספר המצליפים בתלמידים
עצלים. הם רצו אל החומה, מרכינים את ראשיהם ומכנסים
את כתפיהם בתנוחה שהזכירה לרבים מאלה שחזו בהם
באותו היום אנשים העושים דרכם בגשם כבד. הפדרלים
המשיכו להסתער הרבה אחרי שפגה כליל ההנאה להכות
בהם. אינמאן התחיל לשנוא אותם על נחישותם המטומטמת
למות.
הלחימה התנהלה כמו חלום, שבו אויביך ערוכים מולך,
עצומים ורבים. ואתה חלש כל-כך. ובכל זאת הם נופלים
ונופלים עד שהם מובסים כליל. אינמאן ירה עד שזרועו
הימנית עייפה מהפעלת המדוך, ולסתותיו כאבו מנשיכת
קצותיהם של תרמילי הנייר. הרובה שלו התחמם כל-כך
שלפעמים הבזיק אבק השריפה עוד לפני שהספיק לדחוק
את הכדור אל בית-הבליעה. בסוף היום היו פניהם של
החיילים סביבו מצופים אבק חום-שחור, שנקרש בגוונים
שונים של כחול, והם הזכירו לאינמאן קוף גדול בעל תחת
ססגוני תפוח שראה פעם בהופעה של להקה נודדת.
במשך כל היום נלחמו תחת עינם הפקוחה של לי
ולונגסטריט. החיילים שמאחורי החומה היו צריכים רק
להטות את צווארם וכבר ראו את הגדולים, ממש מעליהם,
צופים במתרחש. שני הגנרלים בילו את שעות אחר-
הצהריים על הגבעה בהמצאת אמרי שפר, כמו צמד
בדחנים. לונגסטריט אמר שעל-פי מיקומם של חייליו על
הדרך השקועה, כל חייל בצבא הפוטומאק (נהר שלגדותיו
נבנתה העיר וושינגטון. הנהר סימן את הגבול בין כוחות
הצפון והדרום, ועל-שמו נקרא הצבא הפדרלי. מלחמת
האזרחים האמריקנית, בין הצפון - המכונה "הברית", או
"הפדרלים", לבין הדרום - "הקונפדרציה", או "המורדים",
התנהלה בין השנים 1861-1865, והסתיימה בתבוסה
מוחצת של הדרום. צבא הדרום כונה צבא המורדים,
משום שהדרום הכריז על פרישה מארצות-הברית,
והוא שפתח במלחמה.) שיישלח לעבור את השדה, ייהרג
על-ידי חייליו עוד לפני שיגיע לחומה. וכן אמר, שהפדרלים
נופלים במשך שעות אחר-הצהריים הארוכות בקצב קבוע,
כמו גשם המטפטף ממרזב הבית.
לי הזקן לא נשאר חייב ואמר, שטוב הדבר שהמלחמה
איומה כל-כך, אחרת היינו אוהבים אותה יותר מדי.
והחיילים חזרו על האמירה השנונה הזו שוב ושוב, כמו
שחזרו על כל דבר שאמר האדון רוברט, העבירו אותה מפה
לאוזן כאילו יצאה מפיו של ריבון העולמים בכבודו
ובעצמו. כשהגיע שמע האמרה אל קצה החומה, שם
הסתתר אינמאן, הוא הסתפק בניד ראש. אפילו אז,
בראשיתה של המלחמה, היתה דעתו שונה מאוד מזו של לי,
כי נדמה היה לו שאנו אוהבים את המלחמה בכל לבנו, וככל
שהיא נוראה יותר - מה טוב. והוא חשד שלי אוהב אותה
יותר מכולם, ואילו היתה הברירה בידו, היה מצעיד אותם
ביד רמה גם מבעד לשערי המוות. אבל יותר מכל הוטרד
אינמאן כאשר לי הבהיר שבעיניו המלחמה היא כלי לגילוי
רצונו הסתום של אלוהים. נדמה היה שלי חושב, כי מכל
מעשיו של האדם, הקרב נופל בקדושתו רק מן התפילה
והקריאה בכתבי-הקודש. אינמאן חשש, שהיגיון כזה יוביל
עד מהרה לכך, שהמנצח בכל תגרה וקטטה יוכרז אבירו
המוסמך של האל. אבל אלו היו מחשבות שאין לבטא אותן
בקרב החיילים, וכמוהן הרגשתו, שלא התנדב לצבא כדי
לקבל עליו אדון, גם לא אחד שמראהו אצילי ורב-רושם
כמראהו של לי ביום ההוא על גבעת מארייס.
בשעה מאוחרת אחר-הצהריים הפסיקו הפדרלים
להסתער והירי שכך. אלפי בני-אדם מתים וגוססים היו
מוטלים בשדה המשתפל לרגלי החומה, ואלה שעוד יכלו
לנוע ערמו את הגופות עם חשיכה, כדי להקים להם מחסה.
כל הלילה השתלהב בשמים הזוהר הצפוני, מבליח בצבעים
מחרידים. המאורע הנדיר נתפש בעיני החיילים לאורך
השורות כאות שמֵימי, והם התחרו ביניהם מי ייטיב לבטא
את משמעותו במלים פשוטות. אי-שם, על הגבעה
שמעליהם, החל כינור לנגן את הצלילים הנוגים של
"לורנה". הפדרלים הפצועים בשדה הקפוא נאנקו וקוננו
וזמזמו בשיניים חשוקות, והיו שקראו בשמות אהובותיהם.
צלילים אלה הם שליוו את חסרי הנעליים בכוח של
אינמאן, כשחצו את החומה כדי לעקור את המגפיים מרגלי
המתים. אף-על-פי שמגפיו היו במצב סביר, יצא אינמאן
לגיחה לילית אל השדה, סתם כדי לראות מה הניב המאמץ
המלחמתי של היום. הפדרלים כיסו את האדמה בצפיפות,
מוטלים בכל מקום בערימות שותתות דם, גופותיהם
מבותרות בכל דרך שאפשר להעלות על הדעת. חייל שהלך
ליד אינמאן הביט על המחזה ואמר, "אם זה היה תלוי בי,
כל מקום מצפון לפוטומאק היה נראה בדיוק כך, עד הפרט
האחרון." מחשבתו היחידה של אינמאן כאשר הביט באויב
היתה - לכו הביתה. פיסות נייר הוצמדו אל בגדיהם של
חלק מהמתים, ובהן נכתב מי היו. השאר נשארו אלמונים.
אינמאן ראה חייל אחד מתכופף לעקור את המגפיים מגופה
שהיתה מוטלת על גבה, אבל כאשר הרים החייל את אחת
הרגליים ומשך אותה, התיישב המת ואמר משהו במבטא
אירי כבד כל-כך, שהיה אפשר להבין רק את המלה
"לעזאזל".
מאוחר יותר, שעות רבות לאחר חצות, הציץ אינמאן אל
תוך אחד הבתים הפזורים בשדה. אור עלה מדלת פתוחה
בצד הבית. בפנים ישבה זקנה, שערה פרוע וסבוך, פניה
המומות. על השולחן לידה דלק בדל נר. על מפתן דלתה היו
מוטלות גופות. ובפנים גופות נוספות, אלה שמתו כשניסו
לזחול ולמצוא מחסה. והאשה בוהה כמוכת שיגעון אל
מעבר לדלת, אל מעבר לפניו של אינמאן, כאילו אינה רואה
דבר. אינמאן עבר בבית ויצא בדלת האחורית, שם ראה
חייל הורג קבוצת פדרלים פצועים קשה, הולם בראשיהם
בפטיש. הפדרלים הושכבו בשורה מסודרת, ראשיהם פונים
כולם לאותו הכיוון, והאיש נע במרץ לאורך השורה, היה
ברור שהוא מנסה להסתפק במכה אחת לראש. לא היה כעס
בתנועותיו, הוא פשוט עבר מפצוע לפצוע כמי שמלאכה
רבה עדיין לפניו. הוא שרק, כמעט בלא צליל, את "קוֹרָה
אֶלֶן". לו תפס אותו אחד הקצינים יפי-הנפש ייתכן שהיה
נורה למוות, אבל הוא היה עייף ורצה להיפטר מעוד כמה
אויבים, בסיכון קטן לחייו. אינמאן יזכור תמיד, שכאשר
הגיע החייל לקצה השורה, זרח אור שמש ראשון על פניו.
במשך כל סיפורו של אינמאן ישב העיוור בלא אומר.
אבל כשסיים אינמאן, אמר, "אתה צריך להוציא לך את זה
מהראש."
"על זה אין לי שום ויכוח איתך," אמר אינמאן.
אבל אינמאן לא אמר לעיוור שהשדה ההוא אינו מרפה
ממנו, ככל שינסה, אלא להיפך, הוא מזדמן לו בחלום קבוע,
שפקד אותו שוב ושוב בעת שהותו בבית-החולים. בחלומו
בער הזוהר הצפוני וחלקי הגופות השותתים דם - זרועות,
ראשים, רגליים, גווים - נקבצו אט-אט ונערכו מחדש
בגופות מפלצתיים של איברים לא-מתואמים. הם קרטעו
והסתחררו והטילו עצמם כה וכה בשדה הקרב החשוך,
מתנודדים כעיוורים הלומי יין על רגליהם הפגומות. הם
הדפו זה את זה, נגחו בקהות-חושים בראשיהם השסועים
והמדממים. הם נופפו באוויר ערב-רב של זרועות, ורק
מעטות מהן נראו כזוגות ידיים של ממש. אחדים מלמלו את
שמות נשותיהם. אחדים שרו שוב ושוב קטע משיר. והיו
שעמדו מן הצד והביטו אי-שם אל תוך החושך, וקראו
לכלביהם בתחינה.
דמות אחת, שפצעיה היו נוראים כל-כך עד שדמתה לנתח
בשר יותר מאשר לאדם, ניסתה לקום ולא הצליחה. האיש
קרס ואז שכב דומם, רק ראשו התנועע. הוא שכב על
הקרקע, מתח את צווארו, הביט באינמאן בעיניים מתות
וקרא לו חרש בשמו. אחרי החלום ההוא התעורר אינמאן
בבוקר, ומצב-רוחו קודר כמו העורב השחור ביותר שנראה
אי-פעם בשמים.
עייף מהטיול, חזר אינמאן למחלקה. באליס ישב בחדר
האפלולי, משקפי-השדה על עיניו, וחרק בקולמוסו על
הנייר. אינמאן עלה על מיטתו מתוך כוונה להעביר את
שארית הבוקר בנמנום, אבל הוא לא הצליח להירגע ולכן
לקח את ספרו. החלק השלישי של המסעות מאת
בארטראם. זה מה שהיה לו. הוא משך אותו מארגז ספרים
שתרמו נשות הבירה, החרדות לא רק לבריאותם של
החולים, אלא גם למצב השכלתם. ככל הנראה, נתרם הספר
מפני שכריכתו הקדמית נפלה, ולכן, למען הסימטריה, תלש
אינמאן גם את הכריכה האחורית, והשאיר רק את הגב,
העשוי עור. את הספר שמר מגולגל, קשור בפיסת חוט.
הספר לא דרש קריאה מסודרת מן ההתחלה אל הסוף,
ואינמאן פשוט פתח אותו באקראי, כפי שעשה בכל אחד
מלילותיו בבית-החולים, עד שנרגע דיו להירדם. מעלליו
של ההלך הבודד עדין-הנפש - שכונה מלקט הפרחים בפי
בני שבט הצ'ירוקי, בזכות תרמילו המלא צמחים וטיפולו
המסור בחיות הפרא - הצליחו תמיד לפייס אותו. הפִסקה
שקרא בבוקר ההוא נעשתה חביבה עליו, וזה היה המשפט
הראשון שנפל עליו מבטו:
הוספתי לעלות עד אשר הגעתי אל פסגתו של רכס
סלעי נישא, שאז הופיע לנגד עיני בקיע או פתח בין
הרים נשגבים אף יותר, ובו המשכתי, עוקב אחר דרך
סלעית משובשת, שהוליכה אותי לאורך שפתו
המתפתלת של פלג שוצף גדול, אשר פנה בסופו של
דבר שמאלה וגעש במורד התהום הסלעית, מחליק
בדרכו בין חורשות חשוכות ויערות תמירים, נושא
זרמי פוריות ונועם אל השדות שמתחת.
מראות כאלה שימחו את אינמאן, וכך גם העמודים
הבאים, שבהם המשיך בארטראם המתפעם את מסעו אל
עמק קווי המוסתר בין ההרים, מתאר בנשימה עצורה עולם
של מדרונות וצוקים, של רכס אחר רכס הנמוגים והולכים
במרחבי התכול, מדקלם בנחת תוך כדי הליכה את שמות כל
הצמחים שצדה עינו, כמי שמשנן את שמות סממניו של
שיקוי רב-עוצמה. ואולם, לאחר זמן-מה גילה אינמאן כי
התנתק מן הספר, ולמעשה הוא מקים בעיני רוחו את תבנית
נוף ביתו. קולד מאונטן, כל הרכסים והנקיקים וזרמי המים
שלו. פִיג'ן ריבר, ליטל איסט פורק, סורֶל קוֹב, דיפ גאפ,
פַייר סקאלד רידג' (למקומות שאינמאן נזכר בהם שמות
ציוריים - נהר היונים, המסעף המזרחי הקטן, נקיק סורל,
השסע העמוק, רכס מכוות-האש). הוא ידע את שמותיהם
ואמר אותם לעצמו כמלות קסמים ולחשים, שמטרתם
להרחיק את הדברים המפחידים אותנו ביותר.
כעבור כמה ימים הלך אינמאן מבית-החולים העירה.
צווארו כאב כאילו מיתר אדום נמשך ממנו עד כפות רגליו,
נמתח ורוטט עם כל צעד. אבל רגליו היו חזקות, וזה הדאיג
אותו. ברגע שיהיה כשיר לקרב יישלח שוב ישר
לווירג'יניה. אף-על-פי-כן, שמח להיות אדם שעתותיו
בידיו, ורק הקפיד שלא להיראות נמרץ מדי בנוכחות
הרופאים.
שלחו לו כסף מהבית ושילמו לו בפיגור חלק
מהמשכורת, וכך צעד לו ברחובות וערך קניות בחנויות
שחזיתותיהן עשויות לבנים אדומות ועץ לבן. אצל החייט
מצא מקטורן צמר שחור באריגה מהודקת, שהתאים לו
בדיוק אף-על-פי שנתפר למידתו של איש אחר, שמת
במהלך העבודה. החייט מכר אותו במחיר מציאה, ואינמאן
לבש אותו מיד ויצא מהחנות. בחנות כל-בו קנה אברקיים
מבד דֵנים קשיח בצבע כחול כהה, כותונת צמר בצבע
השמנת, שני זוגות גרביים, אולר-כיס, סכין בנרתיק, סיר
קטן וספל, ואת כל מלאי הכדורים והפחיות העגולות של
פיקות לאקדח שלו. כל אלה נעטפו יחד בנייר אריזה חום,
והוא נשא את הצרור כשאצבעו תחובה מתחת חוט המשיכה
המוצלב. אצל הכובען קנה מגבעת רכה רחבת תיתורת
מעוטרת בסרט אפור; ואז, כשחזר לרחוב, הסיר את כובעו
הישן והשמנוני והעיף אותו אל בין ערוגות השעועית של
אחת הגינות. ייתכן שיימצא לו שימוש במלתחתו של
דחליל. הוא חבש את הכובע החדש ופנה אל הסנדלר, שם
מצא זוג מגפיים טובים וחזקים, שהתאימו יפה למידותיו.
את הישנים השאיר שם על הרצפה, מעוקמים, בלויים
ונפולים. בחנות של מכשירי כתיבה קנה עט בעל ציפורן
מוזהבת ובקבוק דיו וכמה גיליונות של נייר מכתבים. עד
שסיים את הקניות בזבז ערימה של שטרות חסרי ערך
כמעט, גדולה כל-כך שהיה אפשר להבעיר בה מדורת
ענפים ירוקים.
עייף מהמסע, נכנס לפונדק ליד בניין בית-המחוקקים,
המוכתר בכיפה, וישב אל שולחן בצל עץ. הוא שתה כוס
משקה שבעל המסבאה הציגו כקפה שהוברח למרות הסגר,
אך לפי המשקע שלו נראה שמדובר בעיקר בעולש וקמח
תירס שרוף, שרק אבק פולי קפה אמיתיים התערבב בו.
שולי המתכת של השולחן החלידו ונהפכו לקליפה כתומה
מתפוררת, ואינמאן נזהר שלא לשפשף בהם את שרוולי
מקטורנו החדש כשהחזיר את ספל הקפה שלו לצלוחית.
ישיבתו היתה רשמית משהו, גבו זקוף, ידיו הקמוצות
לאגרופים מונחות על ירכיו. מי שהיה משקיף ממרכז
הכביש אל השולחנות שבצל האלון, ורואה אותו במקטורנו
השחור, עם התחבושות הלבנות המלופפות לו סביב צווארו
כעניבה הדוקה, היה סבור שהוא נראה זועף ומכווץ. היה
אפשר לטעות ולחשוב שהוא יושב קפוא לתצלום דָגֵרוֹטִיפּ
ממושך, לקוח המום שאיבד את תחושת המקום והזמן בשעה
שהשעון מתקתק לו והלוח סופג לאטו את דמותו ומקבע
לנצח פיסה מנפשו.
אינמאן חשב על העיוור. בבוקר קנה ממנו גיליון של
הסטנדרד, כפי שנהג באחרונה בכל בוקר. עכשיו, לאחר
שנודע לו כיצד התעוור, ריחם אינמאן על האיש. את מי
תוכל לשנוא על משהו שהוא ככה סתם? מה יהיה המחיר
שתשלם על כך שאין לך אויב? את מי תכה כגמולו, אם לא
את עצמך?
אינמאן שתה את כל הקפה שלו, עד שנותר רק המשקע,
ופנה אל העיתון, בתקווה שמשהו בו ירתק אותו ויסיח את
דעתו. הוא ניסה לקרוא מאמר על המצב הקשה בחוצות
פיטרסבורג, אבל לא הצליח להתרכז. וממילא, ידע כמעט
כל דבר שאפשר לומר בעניין זה. כשהגיע לעמוד השלישי
מצא הודעה מטעם השלטון המקומי לעריקים ולמשתמטים
ולמשפחותיהם. הם יאותרו ויילכדו. שמותיהם יפורסמו,
ומשמר העורף יהיה בכוננות בכל מחוז, יסייר השכם
והערב. אחר-כך קרא אינמאן כתבה שנדחקה לתחתית
העמוד המרכזי של העיתון. נאמר שם, שתומס וחיילי
הצ'ירוקי שלו מנהלים קרבות רבים נגד הפדרלים באזור
הספר ההררי במערב המדינה. הם הואשמו באיסוף קרקפות
האויבים. העיתון הביע דעתו, שגם אם התנהגותם
ברברית, היא עשויה לשמש כאזהרה תקיפה על מחירה
הגבוה של הפלישה.
אינמאו הניח את העיתון וחשב על נערים משבט צ'ירוקי
המקרקפים פדרלים. היה בזה משהו מבדח, פועלי החרושת
החיוורים האלה יורדים דרומה לגזול אדמות, כל-כך
בטוחים בעצמם, ומאבדים בסופו של דבר את פדחתם
אי-שם ביערות. אינמאן הכיר בני צ'ירוקי רבים שעל-פי
גילם היו יכולים להילחם בפיקודו של תומס, והוא תהה אם
סווימר נמנה עמם. הוא פגש את סווימר בקיץ שמלאו
לשניהם שש-עשרה. על אינמאן הוטלה אז המשימה
הנעימה ללוות כמה עגלות שיצאו לרעות בדשא אחרון של
קיץ בקרחות היער הגבוהות של באלסם מאונטן. הוא לקח
סוס משא עמוס כלי בישול, קותל חזיר, קמח, ציוד דיג,
רובה, כסתות ויריעת קנבוס מרובעת, מצופה שעווה,
לאוהל. הוא חשב שיהיה בודד שם, שיהיה עליו להסתדר
בכוחות עצמו. אבל כשבא לקרחת היער גילה שמתנהלת
שם מסיבה של ממש. כתריסר גברים מקַטַלוץ' חנו על
פסגת הרכס זה שבוע ויותר, התבטלו באוויר הפסגות
הקריר ונהנו מתחושת החירות שמקנה המרחק ממנעמי
הבית והמשפחה. נאה היה המקום על קרחת היער. נופים
פתוחים השתרעו ממזרח וממערב, היה להם מרעה טוב
לבקר וטרוטות בנחלים הסמוכים. אינמאן הצטרף אליהם,
וכמה ימים בישלו ארוחות ענקיות של לחם תירס מטוגן
ודגים ונזיד חיות-בר, על מדורה גדולה שהתנשאה עד גובה
הברכיים, ובערה יומם ולילה. את האוכל שטפו בכל משקה
אפשרי, יי"ש תפוחים, יי"ש תירס ותמד סמיך, וכך היו
רבים בקבוצה מוטלים שיכורים מבוקר ועד בוקר.
כעבור זמן-מה עלתה מעבר לרכס חבורת בני צ'ירוקי
מקוב קריק, עם עדר צנום של פרות ברודות מגזע לא
מוגדר. האינדיאנים הקימו את המחנה שלהם בקרבת מקום,
גדעו אורנים גבוהים ובנו מהם שערים וסימנו גבולות
למשחק הכדור האכזרי שלהם. סווימר, בחור משונה בעל
ידיים גדולות וחיתוך עיניים רחב, ניגש אל חבורת קטלוץ'
והזמין אותה למשחק, אגב רמז אפל על כך שלפעמים
אנשים מתים במהלכו. אינמאן והאחרים נענו לאתגר. הם
כרתו זלזלים ירוקים וביקעו אותם כדי להכין להם מחבטים,
ורצועות עור ושרוכי מגפיים שימשו אותם כמיתרים.
שתי הקבוצות חנו זו לצד זו במשך שבועיים, והגברים
הצעירים שיחקו בכדור רוב היום, מהמרים על התוצאות
בסכומים גבוהים. התחרות התנהלה ללא משך זמן מוגדר
ובחוקים מעטים, וכך התרוצצו המשתתפים, מתנגחים זה
בזה, מכים במחבטים כבאלות, עד שאחת הקבוצות צברה
את מספר הנקודות המוסכם, על-פי מספר הפעמים
שהצליחה להדוף את הכדור אל קורות השער. רוב היום
שיחקו, ואז בילו את מחצית הלילה ליד המדורה, שותים,
מספרים מעשיות ואוכלים ערימות עצומות של טרוטות
מנוקדות קטנות, מטוגנות ופריכות, על אדרותיהן.
שם, במישורי הרמה, היה מזג-האוויר בהיר רוב הזמן.
האובך הרגיל נעלם והנוף נפרש עוד ועוד על פני שורות
הרים כחולים, כל אחת מהן בהירה מקודמתה, והאחרונות
נבלעות בשמים. נדמה היה שהעולם כולו עשוי עמקים
ורכסים בלבד. באחת ההפוגות במשחק, השקיף סווימר על
הקרקע הגלית ואמר, שלדעתו קולד מאונטן הוא ההר
החשוב בעולם. אינמאן שאל מניין לו הביטחון שכך הדבר,
וסווימר החווה בידו אל האופק, שם עמד קולד מאונטן,
ושאל, "אתה רואה אחד יותר גדול?"
הבקרים בקרחת היער היו בהירים ורעננים, הערפל
כיסה את פני העמקים, והפסגות הזדקרו מתוכו מנותקות,
כמו איים כחולים תלולים, פזורים על פני ים חיוור. מדי
בוקר התעורר אינמאן, עדיין שתוי במקצת, וצעד אל
המפרץ הקטן שבמורד ההר, שם דג יחד עם סווימר במשך
שעה או שעתיים עד שחזרו ופתחו במשחק. הם ישבו ליד
הפלג הגועש, עם כל מיני פיתיונות על קרסי החכות שלהם.
דיבורו של סווימר זרם רצוף וחרישי ונבלע בקול המים.
הוא סיפר מעשיות על חיות ואיך היו למה שהן. אופוסום
חשוף-הזנב, סנאי שעיר-הזנב. צבי בעל קרניים. פנתר
בעל ניבים וציפורניים. נחש אוקטנה מתפתל בעל ניבים.
סיפורים אלה הסבירו כיצד זה נברא העולם, ולאן פניו.
סווימר גם סיפר על לחשים שהוא לומד, שבכוחם למלא
משאלות. הוא סיפר על דרכים להמיט אסון, להביא מחלה
ומוות, איך לגמול רעה באמצעות האש, איך להגן על הלך
בודד העושה דרכו בלילה, איך לגרום שהדרך תיראה
קצרה. אחדים מהלחשים היו קשורים בנשמה. סווימר ידע
כמה דרכים להמית נפשו של אויב, ודרכים רבות להגן על
נפשך שלך. בלחשיו הצטיירה הנשמה כישות שברירית
העלולה למות בקרבך בכל עת, נתונה תמיד במצור, זקוקה
לכוח. אינמאן מצא שזו השקפה עגומה ביותר, כי הדרשות
והמזמורים הורו לו משחר ילדותו להחזיק באמת שלפיה
נשמת האדם חיה לעד.
אינמאן ישב והקשיב לסיפורים וללחשים, והביט ביובל
שנקווה במקום שהזרם נתקל בחוט החכה שלו. קולו של
סווימר היה כמפל צלילים, מרגיע כרחש הפלג. כאשר
התמלא השק טרוטות קטנות, הפסיקו לדוג וחזרו למחנה,
ואחר-כך בילו את כל היום כשהם חובטים זה בזה במקלות,
הודפים ודוחפים ומחליפים מהלומות.
לאחר ימים רבים בא הגשם, ובעתו, כי שני הצדדים היו
תשושים, הלומי יין ופצועים. היו שם אצבעות ואפים
שבורים, ושסעי בשר מכל המינים. כולם היו מנומרים
מקרסול ועד אגן בחבורות הכחולות והירוקות שהותירו
המחבטים. בני חבורת קטלוץ' הפסידו לאינדיאנים כל פריט
שיכלו להסתדר בלעדיו, וגם כמה פריטים חיוניים -
מחבתות ואסכלות, שקי קמח, חכות, רובים ואקדחים.
אינמאן עצמו הפסיד פרה שלמה, ולא היה לו מושג איך
יסביר זאת לאביו. הוא הימר עליה נתח אחר נתח, נקודה
אחר נקודה. בלהט המשחק אמר, "על הנקודה הבאה אני
מהמר באחורי העֶגלה הזאת." או, "כל צלע בצדה השמאלי
של פרת ההימורים שלי, שאנחנו מנצחים." כאשר נפרדו
שני המחנות עדיין הלכה העגלה של אינמאן על רגליה,
אבל לכמה בני צ'ירוקי היתה חזקה על חלקיה השונים.
ואולם, כפיצוי ומזכרת, נתן סווימר לאינמאן מחבט מעץ
קַרְיָה, שמיתריו עשויים שפמי עטלפים שזורים בעור
סנאים. סווימר טען שהמחבט יעניק לבעליו את מהירותו
של העטלף ואת יכולת ההטעיה שלו. הוא היה מעוטר
בנוצות סנונית, נץ ואנפה, ולפי הסברו של סווימר, אופיים
של עופות אלה יעבור גם הוא אל אינמאן - חן הסחרור,
דאייה ועיטה, נחישות אכזרית. רק חלק מזה התגשם, אבל
אינמאן קיווה שסווימר לא יצא להילחם נגד הפדרלים, אלא
חי בצריף של קליפת עץ, על שפת נחל גועש.
מתוך המסבאה נשמעו צלילי כיוון של כינור, פריטה
ומשיכות קשת מהוססות, ונגינה אטית ומגששת של "אורה
לי", שחריקות ויללות לא מתוכננות קטעו אותה מדי כמה
צלילים. אבל הנגינה הכושלת לא פגמה בלחן המוכר
והיפהפה, שנשמע לאינמאן צעיר עד כאב, כאילו תבנית
הצלילים אינה מותירה שום פתח למחשבה על עתיד קודר
וסבוך ומצומצם.
אינמאן הרים אל פיו את ספל הקפה וגילה שהוא קר וריק
כמעט, והשיב אותו למקומו. הוא התבונן אל תוכו והביט
באבקה הכהה השוקעת במעט הנוזל שנותר. הכתמים
השחורים הסתחררו, מצאו להם תבנית ונחו במקומם. לרגע
חשב על מגידי עתידות, המנחשים את העתיד על-פי משקע
הקפה, עלי התה, קרביו של חזיר וצורת העננים. כאילו יש
בְתבנית משהו שראוי לדעת. הוא ניער את הספל כדי
להתיר את הכישוף והביט ברחוב. בית-המחוקקים התנשא
מעבר לשדרת עצים צעירים כמו ערימה מרשימה של גושי
אבן, מוכתרת בכיפה. הבניין היה כהה אך במעט מהעננים
הגבוהים, שהשמש נשקפה מהם כדיסקית אפורה, הנוטה
לשקוע במערב. באור האביך נדמה היה שבית-המחוקקים
מתנשא לגובה בלתי-אפשרי, גופו גדול כמגדל מימי-
הביניים בחלום על מצור. בחלונות המשרדים הפתוחים
התנופפו הווילונות והתבדרו ברוח. חוג כהה של נשרים
הסתחרר בשמים הדלוחים שמעל הכיפה, נוצות הצוואר
הארוכות שלהם ניכרות אך בקושי בקצות כנפיהם הקהות.
אינמאן ראה את הציפורים ממריאות ועולות בהדרגה, בלי
לנופף בכנפיהן ולו פעם אחת, נישאות על עמוד אוויר
מתרומם, חגות גבוה יותר ויותר עד שנהפכו לכתמי שחור
זעירים בשמים.
אינמאן הרהר בדמיון שבין מעופו המסתחרר של הנשר
לבין משקע הקפה המבקש לו תבנית בספלו. כל אחד יכול
להתנבא על-פי האופן האקראי שבו דברים קורסים זה אל
זה. לא קשה לראות את הנולד אם אדם מאמץ את העיקרון,
שאין מנוס מכך שהעתיד יהיה גרוע מהעבר, והזמן הוא
משעול המוביל אך ורק אל מקום של סכנה אפלה ומתמדת.
אינמאן היה סבור, שאם אירוע כמו פרדריקסבורג מעיד על
מצבנו הנוכחי, כי אז בקצב בו אנו מתקדמים, בעוד שנים
רבות נאכל זה את זה חיים.
ואף זאת, אינמאן שיער כי היתה אמת בלחשיו של
סווימר, ואכן אפשר שנשמתו של אדם תיעקר ותחדל,
ואף-על-פי-כן ימשיך גופו לחיות. הגוף והנפש יכולים
לספוג מהלומות מוות בנפרד. הוא עצמו היה דוגמה לכך,
ואולי לא דוגמה נדירה, שהרי נדמה כי נשמתו שלו נשרפה
עד עפר, פחות או יותר, ובכל זאת הילך עדיין. אלא שחש
ריק כמו ליבתו של עץ לִיְקוִידָאמְבֶר שחור גדול. ניסיונו
בעת האחרונה הוליד בלבו חשש, שעצם קיומם של הרובה
הנטען-מחדש מדגם הנרי, ושל מרגמות האֶפּרוּבֶט, הופך
מיד כל דיון בנשמתו של האדם למיושן, וזה עורר בו
הרגשה משונה. הוא חשש שרוחו שלו נופצה לרסיסים, עד
שנעשה ערירי ומנוכר לכל מי שסביבו, כמו אנפה זקנה
ועצובה העומדת על משמרתה חסרת התוחלת באדמת הבוץ
של אגם ללא צפרדעים. נדמה היה שזו עסקה גרועה -
לגלות כי הדרך היחידה שלא לחשוש מהמוות היא לנהוג
כמשותק, כמנותק, כאילו אתה כבר מת וכמעט לא נותר
ממך דבר, מלבד מבנה עצמות.
אינמאן ישב שקוע במחשבות, מתגעגע אל מי שהיה
פעם, ולפתע פרץ אל זיכרונו, קוסם ודוחק, אחד הסיפורים
שסיפר סווימר ליד הפלג. סווימר טען, כי מעל לכיפת
השמים הכחולה יש יער, שם שוכן גזע שמימי, בני-אדם
אינם יכולים ללכת לחיות שם, אבל הנשמה המתה תוכל
להיוולד מחדש בארץ הרמה ההיא. סווימר תיאר את המקום
כאזור מרוחק שאין אליו גישה, אבל הוא אמר שהפסגות
הכהות של ההרים הגבוהים ביותר מתנשאות עד שיפוליו.
אותות ופלאות, גדולים כקטנים, עושים לעתים את דרכם
מהעולם ההוא אל עולמנו. החיות, אמר סווימר, הם שליחיו
החשובים ביותר. אינמאן העיר לסווימר שהוא טיפס עד
מרומי קולד מאונטן, וגם למאונט פסגה (מאונט פסגה –
השם העברי במקור) ומאונט סטרלינג. אין הרים גבוהים
הרבה יותר מאלה, ואינמאן לא ראה שם, מן הפסגות,
שום ממלכה עליונה.
"זה לא רק עניין של טיפוס," אמר אז סווימר. ואף-
על-פי שאינמאן לא הצליח לזכור האם סווימר אמר לו מה
עוד כרוך בהמראה אל מחוז המרפא ההוא, בכל זאת
התנוסס קולד מאונטן בעיני רוחו כמקום שבו עשויים
להתקבץ כל כוחותיו הפזורים. אינמאן לא ראה עצמו כמי
שנוטה להאמין באמונות תפלות, אבל הוא האמין בהחלט
בקיומו של עולם נסתר מעינינו. הוא לא חשב עוד את
העולם הזה לגן-עדן, וגם חדל לחשוב שאנו זוכים להגיע
לשם עם מותנו. תורות אלו עלו באש. אבל הוא לא היה
מסוגל לקבל עליו עולם המורכב כולו מאותם הדברים
שיכול לראות, מה גם שאלה היו נתעבים כל-כך לעתים כה
קרובות. וכך נאחז במחשבה על עולם אחר, מקום טוב
יותר, ואף הגיע למסקנה שאין כל סיבה שלא יאמין, כי
המקום הזה יימצא בקולד מאונטן.
אינמאן פשט את מקטורנו החדש ופרש אותו על מסעד
הכיסא שלו. הוא ניגש למלאכת הכתיבה של מכתב. המכתב
היה ארוך, ובמשך שעות אחר-הצהריים שתה עוד כמה
כוסות קפה והשחיר בדיו כמה דפים, פנים ואחור. הוא מצא
עצמו מספר דברים שלא רצה לספר על המלחמה. ברגע
מסוים כתב...
סוף עמוד 28