ביוגרפיה | שלמה אבינרי מסביר
מדוע קרל מרקס רלוונטי גם לימינו
שלמה אבינרי מסביר מדוע קרל מרקס רלוונטי גם לימינו.
אף שלרגעים הוא מתאמץ מדי להוכיח את מרכזיות השאלה היהודית בהגותו של הפילוסוף, הפרשנות של אבינרי בהירה להפליא ולא שגרתית
איתמר בן־עמי | 9.9.22
מרקס בכרזה רוסית, 1920 לערך. המרקסיזם על פי אבינרי אינו קורא למהפכה רדיקלית,
אלא נוטה אל סוציאל דמוקרטיה מתונהצילום: incamerastock / Alamy Stock Phot
הדת היא האופיום של העם, קבע באופן נחרץ קרל מרקס, והקומוניזם אכן הפך לתנועה אנטי־דתית במובהק. אך האם ייתכן שמרקס הושפע באופן מכריע דווקא משורשיו היהודיים? זו הטענה המרכזית שעומדת בלב הביוגרפיה שכתב על מרקס חוקר מדע המדינה וחתן פרס ישראל שלמה אבינרי, שתרגום שלה פורסם כעת בעברית. הביוגרפיה של אבינרי היא חלק מגל של עיסוק מחודש בדמותו של מרקס, שנדמה כי הפופולריות שלו הולכת וגוברת דווקא כאשר המאבק הסוציאליסטי המאורגן קרס; ממש באחרונה הקדיש המוזיאון ההיסטורי הגרמני בברלין תערוכה משמעותית לחייו והגותו. במקרה של אבינרי, העיסוק המחודש אינו רק פרידה ממרקס ועמו מן השמאל המאורגן, אלא ניסיון לחזור מחדש להגותו ולבחון אם הוחמצה משמעותה.
הביוגרפיה של אבינרי, בתרגומה המצוין של איה ברויר, טוענת שהשאלה היהודית מרכזית להבנת מרקס. מרקס עצמו היה ככל הנראה בור מוחלט בענייני יהדות, ומכתביו — למשל אלה ששלח לאנגלס — רצופים בהערות אנטישמיות נבזיות על יהודים. ככלל, מאוסף המובאות שמציג אבינרי קשה שלא להתרשם עד כמה כתביו של מרקס רוויים בדעות הקדומות של תקופתו. התבטאויותיו של מרקס היו מזעזעות את תומכיו הצעירים חובבי התקינות הפוליטית — מהתייחסותו השלילית לשחורים ועד לתמיכתו בהרס התרבויות הילידיות, שאותן תפש כנבערות. ואולם בכל הנוגע להגותו, אבינרי מצליח להוכיח כי מרקס נותר בעל נקודה יהודית חמה.
מרקס נולד לאם יהודייה ולאב יהודי מומר. שמה המקורי של השושלת היה לוי — ואבינרי משתעשע במחשבה האם צירופים כמו לויזם־לניניזם יכולים היו להפוך לתנועות המונים; המשפחה הפכה למרקס בעקבות הסב, מרדכי או מרקוס, שהיה רב העיירה טרייר. אביו של מרקס, עורך הדין היינריך, נאלץ להתנצר בעקבות הכיבוש הפרוסי בחבל הריין, שהציב את המרת הדת כתנאי לעיסוק במקצועות חופשיים. ממכתביו של היינריך מרקס ניתן ללמוד שהתנגד לדרישת ההמרה; הוא המשיך לייצג את הקהילה היהודית בערכאות המשפטיות, ואחיו, שירש מאביהם את משרת רב העיר, אף השתתף בשעתו ב"סנהדרין" שכינס נפוליאון בונפרטה — פורום רבני נכבד שייעץ בנושאי האמנציפציה היהודית.
אבינרי אינו הראשון לטעון שלשורשיו היהודיים של מרקס נודעה השפעה על הגותו. מוצאו של מרקס שימש עוד בחייו מטרה נוחה בעבור יריבים אנטישמיים, וחוקרים דוגמת ישעיה ברלין כבר הציעו כי העמדה האאוטסיידרית של מרקס היהודי הכשירה אותו למבט ביקורתי על סביבתו. אך הביוגרפיה שכתב אבינרי אינה פוסעת במשעולים הללו. למעשה, מרקס שמצטייר ממנה כלל לא היה אדם מנודה. הוא היה נצר למשפחות רבנים הן מצד אביו והן מצד אמו — כלומר השתייך לאליטה היהודית; הוא התחתן עם בת למשפחת רוזנים; ובמשפחתו המורחבת הלא־יהודית היו תעשיינים ידועים ואפילו שרים בממשלה הפרוסית השמרנית.
"ברור כי מרקס אינו 'הוגה יהודי' במובן המקובל של המושג ובוודאי שלא חי 'חיים יהודיים'", מדגיש אבינרי — אך מתעקש שמרקס נותר, אולי בעל כורחו, הוגה שהיהדות והיהודים הם נושא משמעותי בהגותו. יחסו החריג של מרקס ליהודים ניכר במה שדווקא לא כתב: בניגוד לעמדות רווחות בתקופתו, מרקס סירב לזהות את היהדות עם הקפיטליזם. למעשה, מרקס ראה דווקא בנצרות, ולא ביהדות, את האחראית להתפשטות חסרת הרסן של הקפיטליזם. ואולם הקשר המרכזי בין מרקס ליהודים התבטא במאמרו "לשאלת היהודים" מ–1844, שהוא אחד הטקסטים המעמיקים ביותר שנכתבו על המצב היהודי בתקופה המודרנית.
הביוגרפיה של אבינרי מצטיינת בבהירות יוצאת מן הכלל, שנשענת על ניסיון ארוך שנים של מורה שלימד את מחשבת הגל ומרקס ומסוגל לתקצר את טיעוניהם באופן נגיש. ברוח זו מציג אבינרי את הבעיה היהודית של מרקס. למאמר "לשאלת היהודים" שני חלקים שקשה ליישב זה עם זה: הראשון טוען שהיהודים צריכים לזכות בשוויון זכויות באופן מיידי, ודוחה את התביעה מהם להתנצר, ואילו השני מוקדש למתקפה ארסית בעלת נימות אנטישמיות על הדת היהודית. המתח בין שני חלקי המאמר, "מאבק פאוסטי עמוק מיני חקר" כלשון אבינרי, מדריך את הביוגרפיה — שקוראת את מרקס כמי שנקרע בין שותפות במאבקים פוליטיים קונקרטיים (דוגמת שחרור היהודים) ובין תשוקותיו האוטופיות להשיג שינוי רדיקלי במצב האנושי.
ישנם רגעים, מאידך, שהספר מתאמץ מדי להוכיח את מרכזיותה של הנקודה היהודית בעבור מרקס. כך אבינרי מוחל לא פעם בנדיבות להוגה הגדול הזה על התבטאויותיו השערורייתיות נגד יהודים ויהדות. קשה גם להסכים עם המשמעות המוגזמת שמייחס אבינרי לכך שהיינריך, אביו של מרקס, בחר להמיר את דתו לפרוטסטנטיות, ולא לקתוליות שהיתה רווחת באיזור מגוריו. אבינרי קורא זאת כצעד מחאתי מצדו של היינריך נגד ההמרה — צעד שהמשיך בתורו להדריך את בנו; אך סביר יותר שבעבור יהודים שהודרכו על ידי הפנטזיה על מודרניות, המרת היהדות בקתוליות, כלומר המרת דת קדם־מודרנית אחת בחברתה, היתה דומה פחות או יותר להחלפת כינים בפשפשים.
אבינרי מדגיש מאידך בצדק שמרקס הרים תרומה מכריעה למחשבה היהודית, בהיותו הראשון בשורה של הוגים שראו באי־היכולת לפתור את שאלת היהודים את הבעיה בה"א הידיעה שחושפת את מגבלותיה של החברה המודרנית. הפוליטיקה הליברלית שואפת להותיר שאלות של דת ומעמד כלכלי מחוץ למשחק הפוליטי, ומעניקה שוויון זכויות לכל האזרחים במנותק מהן; אך גורלן של שאלות אלו, שאנוסות להיוותר בלתי מדובבות במרחב הפרטי, הוא לפרוץ בעוז אל המישור הפוליטי ולהורסו. מרקס מציב אפוא את כישלון היהודים להשיג שוויון כמפתח פרשני להבנת סתירותיה של החברה המודרנית — סתירות שיביאו בסופו של דבר לקריסתה.
הקושי להעריך את עמדותיו המורכבות של מרקס נוגע לכך שספריו הפכו, שלא בטובתם, לכתבי הקודש של כמה מהתנועות הפוליטיות המשמעותיות ביותר במאה ה–20. כמעט כל בחירה להדפיס אסופת כתבים של מרקס נעשתה מתוך מגמה פוליטית כלשהי, והשמיטה היבטים שאינם מתיישבים עם המרקסיזם הספציפי שהיא קידמה. הביוגרפיה של אבינרי מרחיבה על גלגולי ההדפסות — והצנזורות — של כתבי מרקס, שהחלו עוד במאה ה–19 ונמשכו עמוק אל תוך המאה ה–20. היא מזכירה את מחאתו של מרקס עצמו נגד מי שמנצלים את הגותו לצרכיהם הפוליטיים, ניצול ש"חולק לי יותר מדי כבוד ובד בבד ממיט עליי חרפה גדולה מדי".
אך גם לאבינרי יש מרקס משלו, וזהו מרקס שלא ימצא חן בעיניהם של קומוניסטים מסורים. מרקס של אבינרי אינו הפעיל המהפכני, זה שמייחס מעמד בלעדי לכלכלה הקפיטליסטית ולגלגולי ההון וחוזה את עלייתו הבלתי נמנעת של הפרולטריון. תחת זאת, זהו מרקס הומניסטי מאוד, שגורס שלמבנים הפוליטיים ולנסיבות הייחודיות של כל חברה אמורים להיות השפעה מכריעה על הדרך שבה תתמודד עם בעיית אי־השוויון. לא הקפיטליזם עצמו, אלא הדרך שבה אנשים מתמודדים איתו, תקבע את ההתפתחות ההיסטורית. אבינרי דוחה את המשפט שמזוהה כל כך עם המרקסיזם הוולגרי — "ההוויה קובעת את התודעה" — ומזכיר שלשונו של מרקס היא שדווקא "ההוויה החברתית" היא זו שקובעת את התודעה.
זוהי קריאה לא שגרתית במרקס. המרקסיזם האבינראי אינו חוזה את קריסתו הבלתי נמנעת של הקפיטליזם מבעד למהפכה רדיקלית של הפרולטריון, אלא נוטה במובהק דווקא אל הסוציאל דמוקרטיה המתונה. נדמה שאת ניסיונו של אבינרי לחשוב מחדש את מרקס מדריכות שתי מחשבות. הראשונה, ואולי המרכזית, היא תשוקתו של אבינרי, המזוהה כאינטלקטואל ציוני, לגונן מפרספקטיבה מרקסיסטית על הניסיונות לשלב בין סוציאליזם ללאומיות. אבינרי מבקש לעגן את חשיבות הלאומיות בכתביו המאוחרים של מרקס עצמו — היבט שיפותח בזרמי המשך כמו המרקסיזם האוסטרי והציונות הסוציאליסטית.
ואולם מעבר למוטיבציה הציונית, ניכר שאבינרי מבקש בעיקר להציל את מרקס מעצמו. אחרי הכל, תחזיותיו המרכזיות של מרקס בנוגע לקריסת הקפיטליזם לא התממשו, והתנועות המרכזיות שראו עצמן נאמנות לרעיונותיו התגלו כברוטליות הרבה יותר מהשיטה שרצו להחליף. בעידן שבו הקשר בין הדוקטרינה המרקסיסטית הקלאסית ובין המציאות אבד, הדרך היחידה להציל את מרקס היא לחשוב מחדש את הגותו למול אתגרי ימינו. אבינרי מגונן אפוא על הרלוונטיות של מרקס, ומציג אותו כהוגה חשוב גם לתקופה שבה החזון האוטופי אינו חותר למהפכה חברתית כוללת, אלא משתוקק באופן צנוע להכנסה בסיסית לכל ולשירותי רווחה וחינוך מעולים בעלות נמוכה.
פרשנותו הסוציאל־דמוקרטית של אבינרי למרקס אינה חפה מבעיות. ניתן להתווכח עם כמה מקביעותיו הגורפות, דוגמת זו הגורסת ש"רוב מעמד הפועלים הקלאסי במערב יושב היום בחיק המעמד הבינוני". הרי את מעמד הפועלים המאורגן שהחזיק את המפלגות הסוציאל־דמוקרטיות החליפו היום קאסטות מבוזרות של נותני שירותים בשכר מינימום. אך כוחו של הניתוח המוצע בביוגרפיה הוא ברלוונטיות שלו למצב הפוליטי הנוכחי, שבו אי־השוויון הכלכלי מתבטא בעיקר בעלייתם של מנהיגים פופוליסטיים וקונפליקטים לאומיים. הסופר מישל וולבק סיכם את הבחירות האחרונות בצרפת בקביעה האירונית כי "הצעירים מצביעים מקרון ומלנשון, המבוגרים מצביעים מקרון, ומי שעובד — מצביע לה פן". אבינרי בוודאי יציע שלמרקס, הוגה שהיה מרקסיסט פחות משנהוג לחשוב, יש בהחלט מה לתרום לדיון הזה.
