רודפת סערה
פול סטיוארט וכריס רידל, דורית לנדס (תרגום מאנגלית)
STORMCHASER, THE EDGE CHRONICLES, Paul Stewart & Chris Riddell
"הספר מתנהל בקצב של סרט פעולה." הגארדיאן
"מאוּיר להפליא." הסנדיי טיימס
"למי שקראו את ספרי הארי פוטר ורוצים להתנסות בנפלאותיו של עולם אחר... פנטזיה והרפתקאות, וציורים נהדרים." המייל און סנדיי
"פינוק אמיתי." האינטרזון
"הספר הזה הוא יותר מאשר ספר קריאה – הוא חוטף את הקורא ומעביר אותו למקום אחר לגמרי." הסקול לייברריאן
--
הקדמה
הרחק-הרחק מכאן נמצא הקצה, והוא מתנוסס מעל הריקנות
ומזדקר מעליה, כמו צלמית-קישוט של איזו ספינת אבן כבירה.
נהר עתיר-מים, הלא הוא נהר מֵיקצה, זורם באון מעל לשפת הסלע
בנקודה שבה הוא מגיח וניתך היישר לתוך הריק שמתחתיו. מקורו
של הנהר נמצא במרחק רב משם, בפנים הארץ, גבוה, ביערעבות
האפל, הרוחש סכנות.
בשוליו של היער העצום הזה, במקום שבו יורדים העננים,
נמצאות אדמותסוף, שממה חשופה שכולה ערפילים מתאבכים,
רוחות וביעותי לילה. גורלם של התועים באדמותסוף מזמן להם
שתי אפשרויות. אלה ששפר עליהם מזלם יידרדרו באין שליטה
אל קצה המצוק ויתרסקו למוות. אך מי שמזלם ביש ימצאו את
עצמם ביערות הדמדומים.
כמה מקסימים הם יערות הדמדומים שזוהר ערביים זהוב,
אינסופי, מכסה אותם - אך הם מסוכנים עד מאוד. האוויר שם
משכר. מי שנושמים אותו במשך זמן רב מדי שוכחים על שום מה
הגיעו לשם, ממש כמו שקרה לאבירים האבודים במסעותיהם
שנשתכחו זה כבר, אלה שהיו נכונים להפנות עורף לחיים - ובלבד
שהחיים ייאותו לוותר עליהם.
הדממה הכבדה השורה על יערות הדמדומים מופרת מעת לעת
על-ידי סופות נוראות שמגיעות בסערה מעבר לקצה. הן נמשכות
אל יערות הדמדומים כמו פרפרי לילה ללהבה, ומקיפות את השמים
הזוהרים - לעתים במשך ימים רצופים. אחדות מהסופות מיוחדות
במינן. נורי הברקים שהן משגרות יוצרים את הסופראקס, חומר
שערכו רב עד כדי כך, שלמרות הסכנות המחרידות האורבות
ביערות דמדומים הוא משפיע כמגנט על מי שרוצים להשיג ולצבור
אותו.
בחלקיו התחתונים, נסוג יערעבות מפני הביצה. הרי זה מקום
מצחין, מזוהם ומורעל, מלא פסולת ושפכים שהזרימו לתוכו המפעלים
ובתי-היציקה של עירתחתונה במשך זמן כה רב עד כי האדמה שבקה
חיים. ובכל זאת - כבכל מקום אחר בקצה, גם שם יש חיים, חיים
משונים. לבעלי-החיים הללו עיניים ורודות והם חיוורים ממש כמו
סביבתם, והם פושטי הנבלות, התרים אחר מציאות.
אלה שמצליחים לצלוח את הביצה בכל זאת, מוצאים את עצמם
בכוורת דחוסה של צריפונים מטים לנפול ומשכנות עוני רעועים
שיושבים לצדיו של נהרקצה הזורם כאן בעצלתיים. זוהי
עירתחתונה. אוכלוסייתה מורכבת מכל העממים, היצורים
והשבטים של הקצה המצטופפים בסמטאותיה הצרות. זה מקום
מלוכלך, צפוף ולעתים קרובות אלים, אבל עירתחתונה היא גם
מרכזה של כל פעילות כלכלית, זו שמתנהלת ביושר ובהגינות,
וזו שנעשית ברמייה.
היא שוקקת, היא מזמזמת, היא פועמת מרוב אנרגיה. לכל מי
שחי שם יש מקצוע מסוים משלו, והוא גם משתייך לליגה משלו,
וגר באזור שתוחם והוגדר בבירור. הדבר מעורר קנוניות, מזימות,
התחרות מרה וסכסוכים בלתי פוסקים - אזור מתקוטט עם אזור,
ליגה רבה עם ליגה, הסוחר נאבק בסוחרים אחרים. עניין אחד
בלבד מלכד את כל החברים בליגת הסוחרים החופשיים וזהו הפחד
והשנאה שכולם רוחשים לפיראטי הרקיע, השולטים בשמים שמעל
הקצה בספינותיהם העצמאיות ואורבים לשדוד כל חבר ליגה
אומלל שהם נתקלים בו.
ובמרכזה של עירתחתונה נמצאת טבעת ברזל אדירה שאליה
מחוברת שלשלת ארוכה וכבדה - לעתים היא נמתחת, לעתים היא
מתרפה - והשלשלת הזאת משתלחת ומגיעה גבוה עד לשמים.
ובסופה נמצא סלע עצום ומרחף.
ככל הסלעים המרחפים האחרים של הקצה, מקורו בגני האבן
שם צצים הסלעים מתוך הקרקע, צומחים ומתפתחים ונדחקים
יותר ויותר למעלה על-ידי סלעים חדשים הצומחים מתחתיהם,
והולכים ונעשים עוד יותר גדולים. השלשלת חוברה כשהסלע
נעשה גדול וקל די הצורך להיסחף באוויר כלפי מעלה, אל השמים.
ועל הסלע הוקמה אותה עיר מופלאה, סנקטפראקס.
סנקטפראקס, על מגדליה הגבוהים והדקים המחוברים זה לזה
בגשרים עיליים וסוללות, היא מרכז של ידע ומחקר. יושבים בה
מלומדים, אלכימאים על שוליותיהם ומתלמדיהם - לכל אחד
מהם יש תואר - ולרשותם עומדים ספריות, מעבדות, אולמי
הרצאות, חדרי אוכל וטרקלינים משותפים. הנושאים הנחקרים
כאן מסתוריים לא פחות מכפי שהם חסויים, ולמרות חזות של
נדיבות שמרנית, למדנית, סנקטפראקס היא קלחת רותחת של
יריבויות, קנוניות ומזימות שכנגד, ושל מאבק מר בין פלגים
וסיעות.
יערעבות, אדמותסוף, יערות הדמדומים, הביצה הגדולה וגני
האבן, עירתחתונה וסנקטפראקס. הנהר נהרקצה. שמות על גבי
המפה.
אך מאחורי כל שם מסתופפות אלף מעשיות - מעשיות
שהועלו על הכתב במגילות קלף עתיקות, אגדות שהועברו מדור
לדור כאשר האבות הגידו אותן לבניהם - אגדות שמסופרות גם
בעצם הרגע הזה.
והסיפור שיסופר כעת הוא אחת מאותן המעשיות.
פרק ראשון
המפגש
זו היתה שעת צהריים, ובעירתחתונה היו הכל עסוקים וטרודים
בענייניהם. מתחת לחיוורון האדים המזוהמים שריחפו מעל לעיר,
כיסו את גגות הבתים והסתירו את השמש, מלאו רחובותיה
וסמטאותיה הצרים פעילות קדחתנית.
מיקח וממכר וסחר חליפין התנהלו בקוצר רוח; נגנים השמיעו
מוסיקה, נערים המובילים מריצות קראו בקול את הצעותיהם,
מציאות שאין להחמיץ; קבצנים השמיעו את תביעותיהם המעוררות
רחמים מתוך פינות אפלות, מוצלות, אף כי מעטים בלבד נעצרו
כדי להניח מטבעות בכובעיהם. כל האנשים התרוצצו אנה ואנה,
עסוקים בענייניהם עד כדי כך שלא יכלו להקדיש מחשבה לזולתם.
הם רצו להגיע מנקודה א' לנקודה ב' במהירות הגדולה ביותר,
להיות הראשונים שיסגרו עסקה, להשיג את המחיר הטוב ביותר
ועם זאת להציע מחיר נמוך יותר מאשר המתחרים - זו היתה
מהות ההצלחה בעירתחתונה. אדם זקוק לעצבי פלדה ולעיניים
בצד האחורי של ראשו כדי לשרוד; אדם צריך ללמוד לחייך גם
ברגע שהוא דוקר מישהו בגבו. היו אלה חיים מסוכנים, חיים קשים,
חיים אכזריים.
היו אלה חיים מלהיבים, מרגשים.
טוויג נע במהירות מהמזחים דרך השוק, לא מכיוון שהיה עליו
להיחפז, אלא מכיוון שהאווירה הסוערת-גועשת היתה מידבקת.
מכל מקום, הוא למד בדרך הקשה כי מי שאינם מסתגלים לקצב
המשבר-מפרקת של המקום עלולים להידחק ולהירמס. "הימנע
מכל קשר עין", "אל תחשוף שום חולשה" ו"לך עם הזרם",
אלה היו הכללים העיקריים של החיים בעירתחתונה.
לטוויג היה חם, חם מאוד. השמש עמדה בשיאה. למרות העשן
המחניק, המריר שהתאבך ממפעלי יציקת המתכת והסתיר אותה,
היא יקדה בעוז. לא נשבה שום רוח, ובעת שטוויג פילס את דרכו
וחלף על פני החנויות, הדוכנים והדלפקים, הסתערה על נחיריו
תערובת מבלבלת של ריחות. שיכר מעופש, גבינות בשלות,
חלב שנחרך ודבק רותח, קפה-בלוטים קלוי ונקניקי טילדר
רוחשים...
הארומה המתובלת של הנקניקים החזירה את טוויג אל ימי
ילדותו, כדרך שהניחוח הזה הישפיע עליו תמיד. מדי ליל וודג'יס
בכפרם של טרולי היער שבו גדל, נהגו הבוגרים להתיישב לסעודה
של מרק מסורתי עשוי מנקניק טילדר. כמה זמן עבר מאז, כמה
רחוק נראה לו המקום ההוא! החיים נראו אז כה שונים: מצומצמים,
מסודרים, בלתי חפוזים. טוויג חייך בינו לבינו. הוא לא יכול עוד
לחזור אל החיים ההם. בוודאי לא. אף לא למען כל העצים ביערעבות.
ובעת שהמשיך לחצות את השוק, ניחוחם המעורר תיאבון של
נקניקי טילדר הלך ונחלש, ותחתיו הופיע ריח אחר - ריח שעורר
סדרת זיכרונות שונים לגמרי. היה זה הריח המובהק, שאין לטעות
בו, של עור שעוּבד זה לא כבר. טוויג נעצר והסתכל מסביבו.
אדם גבוה שעורו אדום כדם ושערו ארגמני, צבעיהם
האופייניים של הטבחנים, עמד ליד קיר. סביב צווארו תלה מגש
עץ עמוס לעייפה בקמעות וסגולות שהשתלשלו מעל רצועות מעור
אותן מכר, או ליתר דיוק השתדל למכור.
"סגולות למזל!" קרא בקול רם. "קנו את הקמעות שלכם כאן!"
איש לא התייחס אליו, וכאשר הוא ניגש לקשור את הסגולות
מסביב לצוואריהם של העוברים ושבים, התקבל כל ניסיון שכזה
בטלטול ראש נרגז כשהגובלין או הטרול או כל מי שעבר שם
מיהר לדרכו.
טוויג הביט בו בצער. הטבחן, כמו כה רבים מאנשי יערעבות
שהקשיבו לשמועות על הזהב שמתגלגל ברחובותיה של
עירתחתונה, נוכח כי המציאות שונה לגמרי. באנחה, הסתובב ועמד
ללכת הלאה ובדיוק באותו הרגע חלף על פניו קלודרטרוג בעל
חזות מרושעת במיוחד שלבש בגדים בלויים ומגפיים כבדים.
"סגולה למזל?" אמר הטבחן בעליצות ונע קדימה, בידו רצועת
עור.
"אל תיגע בי בידיים האדומות הרצחניות שלך!" שאג
הקלודרטרוג ודחף בפראות את ידו המושטת.
הטבחן הסתחרר ונפל בכבדות על הקרקע. הקמעות והסגולות
שלו התפזרו לכל עבר.
הקלודרטרוג המשיך בזעף לדרכו, כשהוא מקלל בשקט, וטוויג
חש לעבר הטבחן. "אתה בסדר?" שאל והתכופף לעזור לו לקום
על רגליו.
הטבחן התגלגל על צדו ומצמץ לעברו. "איזה חוצפה," קבל.
"אני לא יודע!" הוא התיק את מבטו והחל לאסוף את הקמעות
ולהחזיר אותם אל המגש. "אני בסך הכל מנסה להתפרנס קצת
ביושר."
"זה בוודאי לא קל," אמר טוויג באהדה, "כשאתה כל-כך רחוק
מביתך ביערעבות."
טוויג הכיר היטב את הטבחנים. פעם התארח אצלם בכפרם
ביער, ומאז לבש את המעיל שנתנו לו, העשוי עור קרנף-האמל.
הטבחן נשא את מבטו. טוויג נגע במצחו לאות ברכה, והושיט
שוב את ידו כלפי מטה כדי לעזור לו.
הפעם, לאחר שהחזיר את אחרון הקמעות למקומו, נאחז הטבחן
בידו של טוויג וקם על רגליו. הוא נגע במצחו שלו. "אני טנדון,"
אמר. "ואני מודה לך שנעצרת לראות אם אני בסדר. בדרך כלל
לאנשים כאן לא אכפת אם אתה חי או מת." הוא משך באפו. "לא
נראה לי ש..." הוא השתתק בפתאומיות.
"מה?" שאל טוויג.
הטבחן משך בכתפיו. "סתם שאלתי את עצמי אם אולי אתה
תרצה לקנות אחד הקמעות שלי." טוויג חייך לעצמו כשהטבחן,
בלא שנתבקש לעשות זאת, בחר אחד מקמעות העור והושיט לו
אותו. "מה דעתך על זה? הוא חזק ביותר."
טוויג הביט בסליל המורכב שהותקן בתוך העור האדום-כהה.
הוא ידע שאצל הטבחנים לכל עיצוב ועיצוב יש משמעות משלו.
"מי שעונדים את הקמע הזה," המשיך הטבחן בעודו קושר את
הרצועה מסביב לצווארו של טוויג, "יהיו משוחררים מהפחד מפני
הידוע."
"האם זה לא צריך להיות הפחד מפני הלא-ידוע?" שאל טוויג.
הטבחן גיחך. "הפחד מפני הלא-ידוע נועד לטיפשים ולחלשים,"
אמר. החשבתי אותך לאחד מאלה. לא," הוסיף, "אם תשאל
אותי, מה שידוע הוא שבדרך כלל הרבה יותר מפחיד. ואם
תשאל אותי, המחיר הוא שישה רבעים." טוויג שלח ידו לתוך
כיסיו.
"אלא אם כן," הוסיף הטבחן בלחישה של מי שחורש מזימה,
"יש בידיך איזשהו אבקפראקס." הוא הביט בתִליון הכסף
שצורתו ככדור משתלשל סביב צווארו של טוויג. "אסתפק
בגרגר אחד."
"מצטער," אמר טוויג, והעביר את המטבעות אל כף היד
האדומה-כדם, הממתינה. "אני צריך את זה."
הטבחן משך בכתפיו בהכנעה. "זו היתה רק הצעה," מלמל.
כשהקמע החדש תלוי לו בין האחרים שצבר במרוצת השנים,
המשיך טוויג בדרכו בתוך מבוך הסמטאות הזעירות, המתפתלות.
הוא עבר ליד חנות של חיות-מחמד שנדף ממנה ריח של קש
רטוב ופרווה חמה, ולפתע פתאום פרץ לעברו יצור אימתני בשיניים
חשופות. טוויג נרתע לאחור בעצבנות, ואחר-כך צחק כשזה הגיע
לקצה הרצועה שהיה קשור אליה והחל לקפץ במקומו, ולנהום
בהתרגשות. זה היה גור פראולגרין והוא רצה לשחק.
"שלום, ילד," אמר טוויג והשתופף ללטף את היצור העליז
מתחת לסנטרו השעיר. הפראולגרין גרגר בהנאה והתגלגל על
גבו. "איזה חמוד אתה," אמר טוויג. הוא ידע שזה לא יימשך
זמן רב. פראולגרינים בוגרים היו בהמות משא וכן גם חיות
השמירה החביבות ביותר על מי שבידם דבר מה שראוי
לשמור עליו.
"היי!" נשמעה לחישה צרודה אך עיקשת, "למה אתה מבזבז
את זמנך על שק העלוקות הזה? בוא הנה."
טוויג הביט מסביבו. מלבד הפראולגרין, הוצגו בחזית החנות
הרעועה יצורים אחרים, רבים מספור, בעלי פרוות, נוצות, קשקשים,
כמו גם אחדים מהטרולים והגובלינים הנחותים שהיו כבולים
לקירות. לא נראה לו כי אחד מהם היה זה שדיבר.
"כאן, למעלה, טוויג," נשמע הקול, והפעם היה תובעני יותר.
צמרמורת ירדה ועלתה בעמוד השידרה של טוויג. זה שדיבר זה
עתה גם מכיר אותו. "הנה, כאן!"
טוויג נשא עיניו למעלה והשתנק. "ציפורסעד!" אמר.
"אני ולא אחר," לחש ציפורסעד והסתובב בתנועה מגושמת
על הענף כדי לפנות אליו. "שלומות."
"שלומות," אמר טוויג. "אבל..."
"דבר בשקט," לחש ציפורסעד ועינו הימנית הסתחררה לעבר
הכניסה אל החנות. "אני לא רוצה ששומנמזיע יֵדע שאני יכול
לדבר."
טוויג הנהן ובלע את הגוש שעמד בגרונו. כיצד נקלע יצור אצילי
כל-כך לסביבה כה עלובה? ציפורסעד שהשגיח על טוויג מאז היה
עֵד לבקיעתו מן הביצה – מי העז ללכוד אותו? ומדוע הכניסו
לכלוב צר, שבו נאלץ היצור המסכן להשתופף ולהתכופף מן הענף
שעליו עמד, והמקור המעוקל הנהדר שלו השתלח מבין הסורגים,
ובו לא יכול להזדקף, ולא יכול להכות בכנפיו?
"אני אוציא אותך משם בקרוב," אמר טוויג והוציא את סכינו
מחגורתו. הוא דחף את הסכין הדק לתוך חור המנעול של הבריח,
והחל לסובב אותו בקדחתנות.
"מהר, " זירז אותו ציפורסעד, "ובשם הרקיע, אל תניח
לשומנמזיע לראות מה אתה עומד לעשות."
"עוד שנייה אחת..." מלמל טוויג מבעד לשיניים חשוקות. אבל
הבריח העיקש נותר נעול. "אם רק אצליח..."
באותו רגע, התמלא האוויר ב-קראק! - צליפה מחרישה
אוזניים. טוויג הפסיק בו-ברגע את מה שעשה והסתחרר סביבו
בבהלה. הוא ידע מה קרה. זה קרה כל הזמן. שלשלאות החירום
שסייעו להחזיק את סנקטפראקס, העיר המרחפת, במקומה, חזרו
וניתקו שוב ושוב.
"עוד חוליה נקרעה!" צרח מישהו.
"תיזהר!" צווח אחר.
אבל כבר היה מאוחר מדי. השלשלת שניתקה כבר החלה
לצנוח בחזרה לארץ בקול צלצול רך להפליא. וברחוב
עצמו התרוצצו הכל אנה ואנה, נתקלו זה בזה – ולא הגיעו
לשום מקום.
השלשלת צנחה בכבדות. נשמעה זעקה רמה. אחר כך
היתה דממה.
כשהאבק התפזר, סקר טוויג את המחזה שנגלה לו. גגו של
חרש הברזל שממול קרס. שני דוכנים נמעכו. וברחוב היה שרוע
יצור ביש מזל שנמחץ למוות על-ידי משקל המתכת שנפלה
עליו.
טוויג נעץ מבטו בבגדים הבלויים ובמגפיים הכבדים שנראו
לו מוכרים. היה זה הקלודרטרוג. אולי צריך היית להקשיב לטבחן
בכל זאת, הרהר, ונגע בקמע שמסביב לצווארו. אבל כבר מאוחר
מדי. לאותו קלודרטרוג לא נותר עוד מזל.
"אה. שכה אני אחיה." שמע את אנחת ציפורסעד. "המצב
מתקרב לנקודת משבר, וזו עובדה שאין עליה עוררין."
"לְמה אתה מתכוון?" שאל טוויג.
"זה סיפור ארוך," אמר הציפור לאיטו, "ו..." הוא נעצר.
"מה?" שאל טוויג.
ציפורסעד המשיך לשתוק. הוא סובב עין אחת ברמיזה לעבר
הכניסה לחנות.
"אוי!" נשמע קול צרוד. "אתה רוצה לקנות את הציפור הזה
או מה?" טוויג הסתובב כשהוא מחליק את הסכין לתוך שרוולו.
למולו ניצב אדם כבד-משקל, שעמד כשרגליו מפושקות וידיו על
מותניו.
"אני... אני פשוט תפסתי כאן מחסה כשהשלשלת ניתקה,"
אמר.
"המממ," אמר שומנמזיע כשהוא מעביר עיניו על ההרס שנגרם.
"עניין רע מאוד, השלשלת הזאת שניתקת. ומה עוזרת לנו חבורת
אנשי האקדמיה, כמו שהם מתקראים. במה הם מועילים לנו בכלל?
טפילים, כולם עד אחד. אתה יודע מה? אם זה היה בשליטתי,
הייתי מנתק את כל השלשלאות ומניח לסנקטפראקס לעוף אל
הרקיע הפתוח. וברוך שפטרנו!" הוסיף במרירות כשהוא מעביר
ממחטה מזוהמת על פדחתו המבהיקה.
טוויג נדהם ולא היה מסוגל להשיב. מעולם לא שמע איש
מותח ביקורת על אנשי האקדמיה של העיר המרחפת.
"ובכל זאת," המשיך שומנמזיע, "לכל הפחות הרכוש שלי לא
ניזוק, מה? לפחות הפעם הזאת. וכעת, אתה מעוניין בציפור הזה
או לא?" שאל בקול ניחר.
טוויג הציץ לעבר ציפורסעד המלוכלך. "אני דווקא חיפשתי
אחד שמסוגל לדבר."
שומנמזיע גיחך בזעף. "אה, לא תוציא מילה מההוא," אמר
בבוז. "טיפש, זה מה שהוא. בכל זאת, אתה מוזמן לנסות... אתה
יכול לקבל אותו במחיר סביר מאוד." הוא הסתובב במפתיע. "ברגע
זה אני עם לקוח אחר," קרא לאחור. "תקרא לי בקול אם תצטרך
עזרה."
"טיפש, ממש!" קרא ציפורסעד לאחר ששומנמזיע הלך. "איזה
חוצפה! איזה תעוזה!" עינו הסתחררה סביב והתמקדה בטוויג.
"נו, מה אתה עומד שם ומחייך בזחיחות," התיז לעברו, "תוציא
אותי מכאן, עכשיו, כל עוד יש לך אפשרות לעשות את זה."
"לא," אמר טוויג.
ציפורסעד נעץ בו מבט נבוך, הוא הטה את ראשו הצדה, ככל
שהכלוב אפשר לו לעשות זאת. "לא?" שאל.
"לא," חזר טוויג. "אני רוצה לשמוע את 'הסיפור הארוך' ההוא
קודם. 'המצב מגיע לנקודת משבר', זה מה שאמרת. אני רוצה
לדעת מדוע. אני רוצה לדעת מה קרה."
"תוציא אותי מכאן, ואז אספר לך הכל," אמר ציפורסעד.
"לא," אמר טוויג בשלישית. "אני מכיר אותך. אתה תעופף לך
ברגע שאפתח את דלת הכלוב, ואז לא אראה אותך שוב עד הרקיע
יודע מתי. ספר לי את הסיפור קודם, ואז אשחרר אותך."
"אתה סייח צעיר וחצוף!" צעק ציפורסעד בזעף. "אחרי כל
מה שעשיתי למענך!"
"אל תרים את קולך," אמר טוויג והפנה ראשו בעצבנות לעבר
הכניסה. "שומנמזיע ישמע אותך."
ציפורסעד השתתק. הוא עצם את עיניו. לרגע, חשב טוויג
הוא עומד להמשיך ולשתוק בעקשנות. הוא עמד לוותר, אך אז
נע מקורו של ציפורסעד.
"הכל החל לפני זמן רב," פתח. "עשרים שנה, למען הדיוק.
שאביך היה קצת יותר מבוגר מכפי שאתה כעת."
"אבל זה היה עוד לפני שאתה נולדת בכלל," אמר טוויג.
"ציפוריסעד חולקים חלומות, אתה יודע זאת," השיב לו
ציפורסעד. "מה שאחד יודע, כולנו יודעים. ואם אתה מתכוון
להפריע כל הזמן..."
"אני לא אפריע," אמר טוויג, "סליחה, לא אעשה את זה שוב."
ציפורסעד נשף בכעס. "כדאי לך להקפיד שלא תעשה זאת."
פרק שני
סיפורו של ציפורסעד
"ראה את התמונה," אמר ציפורסעד, "ערב קר, רוח עזה נושבת,
ובכל זאת בהיר. הירח עולה מעל סנקטפראקס, מגדליה וצריחיה
מסתמנים על רקע הרקיע הסגול. דמות בודדה מגיחה מתחתיתו
של מגדל מכוער במיוחד וחוצה במרוצה את החצר המרוצפת. זהו
טועם-גשם מתלמד ושמו וילניקס פומפולניוס."
"מה, וילניקס פומפולניוס בכבודו ובעצמו?" פלט טוויג.
"הנשגב בבכירי האקדמיה של סנקטפראקס?" טוויג לא ראה את
איש האקדמיה הנשגב מימיו, אך שמו של זה הלך לפניו.
"הוא ולא אחר," אמר ציפורסעד, "רבים מאלה שעולים לגדולה
ברבות הימים התחילו בקטנות, ולמעשה, הוא היה פעם משחיז-
סכינים בעירתחתונה. אבל וילניקס פומפולניוס היה תמיד שאפתן
בלתי נלאה ובלילה ההוא היה עסוק במיוחד בשאיפותיו. בעוד
הוא ממשיך לנוע כשראשו מכונס אל תוך הרוח, לעבר המגדלים
הנוצצים של מדרשת האור והחושך, הוא חרש מזימות והגה
תחבולות."
טוויג הצטמרר והמעיל שלו העשוי פרוות קרנף-האמל סמר
באורח אימתני.
"עליך להבין," המשיך ציפורסעד, "וילניקס זכה להתקרב -
ולא רק להתקרב אלא גם ללחוש על אוזנו של אחד המלומדים
המשפיעים ביותר בסנקטפראקס באותו זמן. הפרופסור לחושך.
הוא האיש שבחסותו הגיע וילניקס לאקדמיית האבירים. וכאשר
וילניקס שוּלח לאחר מכן בגלל הפרת משמעת, הוא זה שהשיג
למענו מקום בפקולטה של טועמי-גשם, ובלבד שלא יושלך
מסנקטפראקס אחת ולתמיד."
ציפורסעד התנשם והמשיך, "ברגע שנמצא בתוך חדר העבודה
המהודר של הפרופסור, הגביה וילניקס גביע זכוכית באופן דרמטי.
'הגשם המגיע מעבר לקצה נעשה חומצתי יותר,' אמר. 'הסיבה
לכך נעוצה במספרם של חלקיקי אֵדחמוץ בטיפות הגשם. ניתן
להניח כי זה יעניין אותך,' הוסיף בערמומיות.
"הפרופסור לחושך אכן התעניין. התעניין מאוד. נוכחותם של
חלקיקי אדחמוץ היתה מהסימנים המבשרים את בואה של סערה
גדולה. 'אני חייב להתייעץ עם נוגעי-הרוח וצופי-העננים'' אמר,
'כדי לקבוע אם זיהו סימנים לבואה של סופה גדולה. עבודה יפה
עשית, נערי.'
"עיניו של וילניקס נצצו, לבו החסיר פעימה. נראה לו כי המצב
הולך ומשתפר עוד יותר מכפי שקיווה. הוא נזהר לבל יעורר את
חשדותיו של הפרופסור הזקן בעוד הוא מדובב אותו. 'סופה
גדולה?' אמר בתמימות. 'האם פירוש הדבר שאביר האקדמיה
יישלח לחפש עוד סופראקס?'
"הפרופסור אישר שאמנם כך יהיה. הוא טפח על הניירות שהיו
מונחים לפניו. 'והגיעה השעה שהדבר ייעשה, אם המספרים האלה
נכונים,' אמר, 'הסלע הכביר עליו עומדת סנקטפראקס עדיין גדל
- הולך ונעשה גדול יותר ויותר, ויותר קל, כך שהוא עולה וצף
יותר...' קולו גווע. הוא הניד ראשו בייאוש.
"וילניקס עקב אחריו מזווית עינו. 'ואתה זקוק לסופראקס נוסף
בבית-האוצר כדי לאזן – כדי... כדי...'
"הפרופסור הנהן נמרצות. 'כדי לשמר את שיווי המשקל,' אמר
ונאנח. 'עבר זמן כה רב מאז חזר אחד מאבירי האקדמיה ובידו
אספקה מחודשת של סופראקס.'
"חיוך קל הופיע על שפתיו המעוקלות של וילנקיס. 'ומיהו האביר
אשר יישלח בהזדמנות הזאת?' שאל.
"הפרופסור גיחך בביטול. 'בן חסותו של הפרופסור לאור,
קווינטיניוס...' הוא קימט את מצחו. 'קווינטיניוס... נו, מה שמו?"
וילניקס התכווץ. 'קווינטיניוס ורג'ניקס,' אמר.
"אבי!" קרא טוויג שלא היה מסוגל להמשיך לשתוק אפילו
רגע אחד. "לא הייתי מודע לכך שהוא הכיר את הנשגב בבכירי
האקדמיה. אף לא לכך שהיה אי פעם באקדמיית האבירים..." הוא
נעצר כמהורהר. "אבל בעצם לא ידועים לי דברים רבים על חייו
לפני שנעשה לפיראט רקיע," הוסיף.
"אם רק תמשול בלשונך עוד רגע אחד," אמר ציפורסעד בקוצר
רוח, "כי אז אולי..." דבריו שוסעו על-ידי נביחות נוראות שעלו
מחלקה הפנימי של החנות.
כעבור רגע הופיע שומנמזיע ליד הכניסה, חיוור כסדין, וממלמל
משהו על כך שאיזה וולפון - עוף ציד מרוט-נוצות בעל מקור
משונן כמסור וציפורניים חדות כתער - הצליח זה עתה להשתחרר
מהחגורה שכבלה אותו והתנפל על כלבלב שעשועים ביש מזל.
"הוא בסדר?" שאל טוויג.
"בסדר?" התנשם והתנשף שומנמזיע, "כלבלב השעשועים?
הוא בכלל לא בסדר. המעיים שלו התפזרו לכל עבר, זה מה שקרה.
ותמורת כלבון-חיק אפשר לקבל הרבה כסף, אצטרך להביא אותו
לרופא אליל שמטפל בחיות," הפטיר, "שיתפור את הפצעים שלו."
הוא הביט לעבר טוויג כאילו ראה אותו בראשונה. "אתה אדם
אמין?" שאל.
טוויג הנהן.
"המממ," מלמל שומנמזיע. "ובכן, מכיוון שאתה עדיין כאן,
אולי לא אכפת לך להשגיח על החנות בזמן שאני לא אהיה כאן?
אולי יצא לך מזה משהו."
"זה בסדר," אמר טוויג וניסה לא להישמע להוט מדי.
ברגע ששומנמזיע התרחק ולא יכול לשמוע את דבריהם, ביקש
מיד ציפורסעד - שוב - שטוויג ישחרר אותו בלא דיחוי. אבל
טוויג היה נחוש. "כל דבר בעִתו," אמר. "אחרי הכל אין דבר גרוע
יותר מסיפור שמסתיים לאחר שסופר רק כדי מחציתו."
ציפורסעד נהם מתחת לנשימתו, "איפה הייתי, אם כן? אה,
כן, וילניקס ואביך... שניהם נכנסו לאקדמיית האבירים באותו
בוקר ממש, ובכל זאת, למן היום הראשון ההוא, קווינטיניוס
ורג'יניקס הצטיין והתעלה על כל המועמדים האחרים - ובכללם
אף וילניקס. בסיף, ירי בקשת, וקרב מגע - איש לא השתווה לו;
ובמה שקשור בהשטתן של רודפותסער - ספינות הרקיע שתוכננו
במיוחד כדי לרדוף את הסופות הגדולות - הוא היה משכמו
ומעלה."
טוויג קרן בגאווה ודמיין כיצד הוא רודף אחר סופה גדולה.
כיצד הוא מתכופף ומתגלגל בעוד שהספינה מתקרבת אל מערבולת
הרוח ואחר-כך מבקיעה ונכנסת אל הדממה והרוגע שבפנים...
"שים לב!" לחש בצרידות ציפורסעד.
טוויג נשא את עיניו בהרגשת אשמה, "אני שם לב!" מחה.
"המפף," אמר ציפורסעד בספקנות ונוצות הצוואר שלו
התקמטו. "כפי שאמרתי, הפרופסור הסביר לווילניקס שאם יאושר
דבר הסופה הגדולה, כי אז - כפי שדרשה המסורת - קווינטיניוס
ורג'יניקס יקבל את תואר האביר ויישלח אל יערות הדמדומים.
ואז, אם ירצה הרקיע, ישוב ובידו הסופראקס.
"וילניקס חייך את החיוך ההוא, האופייני לו. חיוך לא מובן,
חיוך של זוחל. לכל הפחות הגיעה השעה להעלות את העניין
שבמשך כל הזמן ההוא רצה לשאול על אודותיו. 'ה... הסופראקס
הזה,' אמר כבדרך אגב, באורח סתמי ככל שיכול לומר, 'כשהייתי
באקדמיית האבירים דיברו עליו לעתים קרובות כעל החומר הנפלא
ביותר שנוצר אי פעם. עוד אמרו לנו כי רסיסי סופראקס הם למעשה
ברקים טהורים,' המשיך וקולו משומן, בוגדני. 'האם ייתכן שזו
האמת?'
"הפרופסור לחושך הנהן ברצינות, וכאשר שב לדבר נדמה היה
כי הוא מדקלם דברים שנכתבו באיזה טקסט קדום, נושן. 'אותו
חומר המכונה סופראקס,' אמר לאיטו, 'נוצר בעינה של הסופה
הגדולה, מערבולת כבירה שנוצרת הרחק מעבר לקצה, אחת לשנים
אחדות, ומפיחה משבי רוח יבשים וגופריתיים, מערבולת שמייללת
ונוצצת כשהיא חוצה את השמים לעבר יערות הדמדומים. ואז,
הסופה הגדולה מתפרצת. היא מנחיתה מכת ברק כבירה אחת,
שחורכת את אוויר הדמדומים הכבד וננעצת בתוך האדמה הרכה
שמתחתיו. בו-ברגע, נעשה הברק לסופראקס, המתנוצץ באור
העמום של הדמדומים. כבוד גדול נופל בחלקו של הזוכה לראות
במו עיניו מראה שכזה.'
"עיניו של וילניקס נצצו בחמדנות. ברק טהור! חשב בלבו. איזה כוח
טמון בכל פיסת סופראקס. הוא נשא את עיניו. 'ו... אהה... איך זה
נראה בדיוק?'
"הבעה חלומית הופיעה על פניו של הפרופסור. 'אין יופי כיופיו,' אמר.
'זהו גביש קריסטל שרוחש, שזוהר, שמתיז ניצוצות...'
" 'אבל הוא כבד,' אמר וילניקס. 'זה מה שנודע לי. אבל מהו
הכובד שלו?'
בדמדומי בריאתו אין הוא כבד יותר מאשר החול. אבל
בחשיכה המוחלטת של האוצר במרכז סנקטפראקס, אצבעון של
סופראקס שוקל יותר מאשר אלף עציברזל'' אמר לו הפרופסור.
'הוא זה שמאזן את מידת הציפה של הסלע עצמו. בלעדיו, העיר
המרחפת באוויר היתה מנתקת את כבלי הריתוק שלה ונופלת
לתוך הרקיע הפתוח...'
"וילניקס גירד את ראשו בתנועה תיאטרלית. 'אני לא מבין
דבר אחד מכל זה,' אמר. 'אם הגבישים והרסיסים כל-כך כבדים,
איך ניתן בכלל להעביר את סופראקס דרך חשכת המנהרות אל
בית-האוצר?'
"הפרופסור לחושך בחן את הצעיר בכובד ראש. אולי," אמר
ציפורסעד והפסיק את רצף הסיפור שלו, "לרגע אחד בלבד הוא
פקפק במניעיו של המתלמד הצעיר. אינני בטוח. אינני יכול לומר
מה שכנע אותו בסופו של דבר להפקיד את המידע הזה בידיו של
וילניקס. אך הוא הפקידו בידיו, זה מה שעשה. החלטה זאת היא
ששינתה לימים את מהלך ההיסטוריה בסנקטפראקס, 'זה מועבר
בתיבת-אור,' הסביר לו הפרופסור, 'והאור שהוא פולט מתוכו
מכויל כך שידמה לדמדומים עצמם.'
"וילניקס הסתובב על מנת להסתיר את שמחתו. אם ניתן
להשתמש בתיבת-אור כדי להוביל את סופראקס, ניתן להשתמש
בה גם כדי להוציא קצת החוצה. 'אולי אוכל לראות משהו מזה
בעצמי?' ניסה להציע.
" 'בשום פנים ואופן לא!' נבח הפרופסור לחושך, ואז הבין
וילניקס כי הוא הגזים. 'איש לא רשאי לזון את עיניו בסופראקס,'
אמר הפרופסור. 'איש לא, זולת האקדמים האבירים ושומר האוצר
שבמקרה הוא אני. אין לזון עיניים בלתי-ראויות בטוהר של
סופראקס, זהו חילול הקודש,' זעף. 'וילניקס, העושה מעשה זה
מות יומת.' "
ציפורסעד השתתק באופן דרמטי. "ברגע ההוא השתנה כיוון
הרוח במפתיע. הסלע הצף של סנקטפראקס נסחף מערבה והיטלטל
בעוז ואילו השלשלאות נמתחו מאוד.
" 'אני מבין,' אמר וילניקס בהכנעה.
" 'אה, וילניקס,' המשיך הפרופסור בנימה רכה יותר. 'אני שואל
את עצמי אם אתה באמת מבין. רבים כל-כך חומדים סופראקס
לעצמם. נוגעי-רוח חסרי עכבות וצופי-עננים בוגדניים שאינם
מהססים כלל להביט... לגעת...'' צמרמורת עזה טלטלה את גופו.
'ואפילו לערוך ניסויים בסופראקס, כאשר נראה להם שהדבר
ישרת את מטרותיהם שלהם.' "
ציפורסעד השתתק לרגע קודם שהמשיך בסיפורו. "השכם
למחרת בבוקר," אמר, "שומר האוצר היה רואה דמות גמלונית
מזדחלת בגניבה לאורך המסדרון המוביל מבית-האוצר, אלמלא
נרדם על משמרתו. בידיו הגרומות לפת המסתנן תיבת-אור. בתוך
התיבה היו כמה רסיסים של סופראקס."
טוויג השתנק. וילניקס אכן גנב אותם.
"וילניקס חש בחזרה אל מעבדת המתלמדים בראש המגדל
של טועמי-הגשם," המשיך ציפורסעד. "כמנצח הניח את התיבה
בפני חבורת טועמי-גשם צעירים שהמתינו בשקיקה, ובתנועה
מרשימה הסיר את המכסה. גבישי הסופראקס נצצו והבזיקו יותר
מכל דבר שראו אי פעם. 'ברק טהור,' אמר וילניקס. 'אם נוכל
לשחרר את האנרגיה הזאת וללכוד אותה תהיה לנו עוצמה אדירה,
כוח שמעולם לא היה לאקדמאים של סנקטפראקס.'
"טועמי-הגשם עמלו שעות רבות, אך חרף מאמציהם - למוסס,
להקפיא, להתיך או לערבב את הגבישים בחומרים אחרים - אף
לא אחד מהם לא גילה איך ניתן להפיק את העוצמה האצורה
בסופראקס.
"מחוץ לחלון השמש שקעה. האור נעשה כתום זהוב.
"לפתע, בגבור עליו תסכולו, הניף וילניקס את העלי והנחית
אותו בכוח, ובחמת זעמו ריסק את הרסיס. כעבור רגע נמלא חרטה.
הוא חיסל את סופראקס היקר מפז."
עיניו של ציפורסעד הצטמצמו. "כך לפחות הוא חשב בתחילה.
אבל כשבדק זאת בזהירות רבה יותר, ראה וילניקס את תוצאת
מעשהו. הגבישים נעשו לאבקה שחומה כתומה שהתנועעה בקדרה
כמו כספית. 'אני לא יודע מה זה,' אמר וילניקס לחבריו, 'אבל
בואו נעשה עוד.'
"הם לקחו רסיס שני. הניחו אותו בכלי שני. הניפו עלי שני.
בחוץ, נאסף האור. ואז, למעט וילניקס עצמו, שהיה עסוק בהעברת
האבקה הנוזלית שלו לתוך צנצנת, נאספו כל המתלמדים יחד.
העלי הורד בכוח ו - בום!"
טוויג קפץ לאחור בהפתעה.
"עוצמת הברק שולחה גם שולחה," אמר ציפורסער בלעג. "אך
התוצאות היו קשות וחמורות. הפיצוץ ביתר את המגדל, הפך את
מחציתו לעיי הריסות מעלים עשן, הוא זעזע את סנקטפראקס עד
ליבתה ומתח את שלשלת העיגון העתיקה ממש עד סף ההינתקות.
כל המתלמדים נהרגו בהתפוצצות. כולם, זאת אומרת, למעט אחד."
"וילניקס פומפולניוס," לחש טוויג.
"בדיוק," אמר ציפורסעד. "הוא היה שרוע על הרצפה, חצי
מת, אבל עדיין הצמיד בכוח את הצנצנת לחזהו. ריח של שקדים
היה תלוי באוויר. המום ומבולבל בהה וילניקס באבק הסופראקס.
מה השתבש בפעם השנייה? שאל את עצמו. מה קרה?
"וכאשר הוא הרים את עצמו על מרפקיו, נטפה טיפת דם
משריטה בלחיו לתוך הצנצנת. ברגע שהיא נגעה באבקה הדקיקה,
נעשה הדם האדום למים זכים כבדולח..."
הבעה על פניו של ציפורסעד נעשתה רצינית וחמורה להחריד.
"משבר העיב עתה על סנקטפראקס הנישאה," אמר בכובד ראש.
"הודות למעשה השטות של אותו טועם-גשם צעיר ויהיר, קרבה
השלשלת העתיקה, קרבה עד מאוד, לנקודת השבירה שלה. גרוע
מזה, גניבת הסופראקס רוששה את האוצר. כיוון שמידת הציפה
של הסלע גברה מדי יום, ככל שהתמעט המשקל שיכול לאזנו,
לחצו של הסלע כלפי מעלה נעשה בלתי נסבל.
"נותר שמץ תקווה קלוש אחד: נוגעי-הרוח וצופי-העננים
אישרו כי סופה גדולה אכן קרבה ובאה. אשר על כן, ארגנו
בחופזה את טקס ההשבעה. קווינטיניוס ורג'יניקס עמד להיעשות
לאביר ולצאת לדרך לרדוף אחר הסופה הגדולה אל יערות
הדמדומים בחיפוש אחר סופראקס.
"ובינתיים," המשיך ציפורסעד, "שכב לו וילניקס במיטת חוליו
כשמוחו פועל ללא הרף. אולי לא עלה בידו לרתום את כוחו של
הברק אך הוא הבין כי אבקת הסופראקס שיצר היא פלא שעומד
בפני עצמו - גרגר אחד קטון שיושלך למים המזוהמים ביותר
יכול לטהרם בו-ברגע. מה לא יציעו תושביה של עירתחתונה
המטונפת, המצחינה, תמורת האבקה הנפלאה שלו? 'כל דבר,' לחש
בחמדנות. 'כל דבר שהוא.'
"הוא לא חיכה לשחרור מסודר, אלא יצא מאותו אגף שבו היה
מאושפז בבית-החולים וחזר למגדל הרעוע של טועמי-הגשם -
או ליתר דיוק, טועם-הגשם, משום שהוא היה היחיד שנותר. ושם
החל לעבוד. הכל חייב להיות מוכן ליום הגדול.
"לבסוף הגיע היום. השמש עלתה ואלומות אור בקעו ונכנסו
מבעד לקשת המזרחית של האולם הגדול, שבו התכנסה כבר מועצת
סנקטפראקס.
"הפרופסורים לאור ולחושך - הראשון בגלימה לבנה והשני
בשחורה. ישבו בקדמת האולם מאחורי שולחן שעליו נחו חרב
וגביע. לפניהם, שורות שורות, ישבו האקדמאים של סנקטפראקס.
כל תחום ותחום יוצג שם: מכללת העננים, אקדמיית הרוח, המכון
לקרח ושלג, מדרשת מסנני-האוויר, מדרגי-הערפילים, חודרי-
הערפל... והחבר היחיד שנותר מהפקולטה של טועמי-הגשם,
שהגיע על הקביים שלו.
"אביר גבוה וצעיר, שמבנה גופו איתן, חצה את האולם וכרע
בפני הפרופסור לאור, 'על-פי הסמכות המוקנית לי - הו, הצמא
לידע, הו, חדות השכל,' קרא הפרופסור והרים תחילה את הגביע
ואחר-כך את החרב, 'אני מציג את קווינטיניוס ורג'יניקס
מאקדמיית האבירים, לאישורכם.'
"הפרופסור השפיל מבטו אל הדמות הכורעת. 'האם אתה,
קווינטיניוס ורג'יניקס, נשבע בשמה של כל התבונה כי תשרת את
מסדר אקדמיית האבירים במלוא לבך ושכלך, ותוותר על כל
נאמנות אחרת זולת הנאמנות לסנקטפראקס?'
"קווינטיניוס רעד. 'נשבע אני,' אמר."
לבו של טוויג רחב מרוב גאווה, אבא שלי! חשב.
" 'והאם אתה נשבע גם כי תקדיש את חייך למציאת סופראקס?
שתרדוף אחר הסופות הגדולות? ש...' הפרופסור נשם עמוק, לאט.
'שלא תחזור אלא אם כן - ועד אשר - תשלים את מסעך הקדוש? ' "
ציפורסעד הסתובב ונעץ בטוויג את מבטו היציב שכלל לא
ממצמץ. "אביו – סבך – תַן הרוח, היה קברניט של פיראטי רקיע.
כמה כעס עליו קווינטיניוס כשהספן הקשיש שלח אותו לשרת
באקדמיית האבירים, משום שהוא רצה ללכת בעקבותיו. ואולם
כעת... כעת! מילים לא יכלו לתאר איזה כבוד הוא חש עם קבלת
העיטור הגבוה ביותר שסנקטפראקס יכולה להעניק, 'קווינטיניוס,'
שמע את הפרופסור אומר ברוך, 'אתה נשבע?'
"קווינטיניוס זקף את ראשו. 'נשבע אני!' אמר.
"הפרופסור לאור רכן קדימה והושיט את הגביע אל קווינטיניוס.
'שתה!' אמר. קווינטיניוס הרים את הגביע אל שפתיו. הפרופסור
לאור הרים את החרב, הניף אותה גבוה מעל ראשו וחיכה על מנת
שקווינטיניוס יכלה את הנוזל שבגביע. הוא חיכה וחיכה... אבל
קווינטיניוס עמד ללא נוע, ולא היה מסוגל לשתות את הנוזל הסמיך
שהדיף ריח צחנה.
"לפתע פתאום היתה תנועה בין שורות הספסלים. וילניקס
קיפץ בקולניות על קביו והתנהל אל קדמת האולם.
"הפרופסור לחושך רכן קדימה באי-נוחות על כס הכבוד
שלו. מה מנסה הטיפש הצעיר הזה לעשות כעת? תהה. הוא
עקב אחרי וילניקס שהרים אחד מקביו ונקש קלות בגביע. 'מימיו
הטובים של נהר מֵיקצה כבר אינם מה שהיו בעבר,' הוא הצטחק
ואז הסתובב ופנה לעבר הקהל. 'ובכן, האם לא הגיעה השעה
שנפסיק לרמות את עצמנו? כל השטויות האלה הנוגעות באבירי
האקדמיה. שעוסקות ב"מרדפסופה". השטויות לגבי "הסופראקס
המקודש". הוא דיבר בלעג, בבוז. 'מתי היתה הפעם האחרונה
שאביר חזר? אמרו לי מתי! ומה קרה לכל אלה שלא חזרו?'
"רחש של מלמול חלף באולם: גַארליניוס גֵרניקס? לידיוס
פריקס? פֶּטרוניוס מֶטרַאקס? היכן הם כעת? ההתלחשויות גברו.
לפני שבע שנים הפליג לדרכו אחרון אבירי האקדמיה,' המשיך
וילניקס, 'סקרידיוס טוליניקס היה שמו...'
"זה היה לפני שמונה שנים,' קרא מישהו.
"כמעט תשע,' קרא מישהו אחר.
"וילניקס הבליע חיוך ערמומי. הוא ידע שהפיל אותם ברשתו.
'לפני תשע שנים בקירוב,' הכריז וקולו הדהד ברחבי האולם. הוא
פנה אל קווינטיניוס ורג'יניקס והצביע לעברם כמאשים. 'וכעת
אנחנו תולים את כל תקוותינו בו!' הוא ערך הפסקה דרמטית.
'וכי מרוע הוא יצליח במקום שאחרים כשלו – באורח כה טרגי?'
"ובדיוק באותו רגע היטלטל האולם הגדול טלטלה אדירה.
'תשע שנים!' חזר וילניקס וקרא שוב בקול. "אנחנו חייבים לעשות
משהו כעת!' האולם התנדנד בשנייה. 'אבל מה?' אבק צנח מבקיעים
בתקרה. 'התשובה פשוטה, ידידי,' הכריז וילניקס. 'אנחנו חייבים
לבנות שלשלאות נוספות.'
"נשמעה השתנקות, ואחר-כך נפלה דממה על האולם כולו.
התוכנית היתה אמנם פשוטה. עם זאת היתה גם מקוממת. הלא
מאז ומעולם היה כבל שלשלאות אחד ויחיד, כבל העוגן.
"מרצה בכיר מהפקולטה ללימודי האוויר היה הראשון שהפר
את הדממה. 'ייצור שלשלאות פירושו מפעלים נוספים, בתי-יציקה
נוספים, מפחות נוספות,' אמר. 'נהרקצה מזוהם כבר ממילא.' הוא
הנהן בראשו לעבר הגביע שוורג'יניקס עדיין החזיק בכוח. 'קיים
סיכון שהזיהום יהיה חמור כל-כך שלא ניתן יהיה עוד לשתות את
המים.'
"כל העיניים הופנו לעבר וילניקס שחייך חיוך מיטיב. ואז, בעוד
הוא אומר לעצמו שעליו לגמול למרצה הבכיר במעמד של פרופסור
מן המניין על שאלתו, קרטע בחזרה אל ורג'יניקס וחטף מידו את
הגביע. בידו החופשית משך תליון כסוף בדמות כדור מתוך גלימתו
וטבל אותו בנוזל המעופש. בו-במקום נעשו המים צלולים כבדולח.
הוא החזיר את הגביע לוורג'יניקס שלגם ממנו. 'המים מתוקים,' אמר.
'טהורים. נקיים, דומים למים הנובעים מן המעיינות של יערעבות.'
"הפרופסור לאור חטף את הגביע ושתה ממנו גם הוא. הוא
הרים את עיניו, צמצם אותן. 'כיצד זה ייתכן?' תבע.
"וילניקס החזיר את מבטו אל הפרופסור מבלי שנע שריר בפניו.
'זה ייתכן הודות לתגלית מדהימה,' אמר. 'התגלית המדהימה שלי,'
הוא טפח על התליון. 'בתוך העדי היפה הזה מצוי חומר בעל
עוצמה כי גדולה שדי בגרגר אחד כדי לספק לאדם מי שתייה במשך
שנה תמימה.' הוא הסתובב לעבר שורות האקדמאים המשתאים,
המתקשים להאמין. 'הסופ...' ומיד בלם את עצמו. 'החומר הזה,
שאקרא לו אבקפראקס לכבודה של עירנו הצפה, האהובה, מסמן
סוף עמוד 42