– פשוט תעמיד פנים שאתה לא רואה צבעים. אל תגיד דברים כמו "אנשים שחורים הם פושעים, אלימים וחרמנים מלידה".
– אבל אני שחור.
– אה, לא שמתי לב.
גונאר קאופמן, נער אפרו־אמריקני, עובר עם משפחתו מסנטה מוניקה הרב־תרבותית לשכונה מחוספסת במערב לוס אנג׳לס. הוא אינו דובר את שפת הגטו ומעדיף לקרוא קלאסיקות, לכתוב שירים ולרסס אותם על קירות השכונה. סביבו מאבקי כנופיות שפוגעים גם בו, עד שנמצאים לו חבר או שניים, וחייו משתנים לגמרי. מתברר שכוחו לא רק בשירה אלא גם בקליעה לסל, ובזכות כישוריו מחזרות אחריו הטובות שבאוניברסיטאות. כשספר שיריו הראשון רואה אור כבר צמאים המונים למוצא פיו. עד מהרה הוא מוכתר למשורר השכונות ונהיה מושיע התרבות האפרו־אמריקנית כולה.
זו סאטירה נושכת, שנונה מאוד, שמביאה את ההתנגדות השחורה עד אבסורד. בחריפות ובהומור פרוע, ובאמצעות דמויות שובות לב, הצליח פול בייטי כבר בספרו הראשון לשזור יחד היסטוריה ובדיה, ללהטט בין הפרזה להבחנה מדויקת, כדי להצליף כהוגן בחברה האמריקנית. זו כתיבה נטולת מורא, ובכוחה נהיה הספר שלפניכם אחד הטקסטים המשפיעים ביותר על הדור השחור הצעיר בארצות הברית.
בייטי הוסיף לשכלל את כישרונו ברב־המכר המשת"פ, שראה אור בספרייה לעם ב־2018.