1
תקציר העלילה
(קטע 1 מתוך 17)
הרומן נפתח בטיסה בהולה מניו יורק לישראל. גיבורת הסיפור מוזעקת לשוב ארצה — אחיה מאושפז חסר הכרה בחדר מיון. בן שלושים ושתיים, לקה בזיהום בליבו והתמוטט. מנתב״ג היא נחפזת לבית החולים מאיר בכפר סבא. היא מוצאת שם את הוריה המומים ומוכי דאגה, ואחר כך את גיסתה, אשתו של אחיה, מוקפת בבני משפחתה שבאו לתמוך בה ובראשם דודתה הרבנית.
מאז ומעולם היו שותפי סוד, אחים בלב ובנפש, ולכן, כשהחליט פתאום להתחתן, היא הופתעה יותר מכולם. זה היה לפני כשנתיים, זמן קצר אחרי שיחת הסקייפ שבה סיפר לה שהכיר בעבודה מישהי חדשה, בא איתה אל הוריהם ובישר שהוא מתחתן. הכלה, יפהפייה בת עשרים ושבע, התייתמה בקטנותה מהוריה ודודיה אימצו אותה, ואף שבנעוריה התמרדה נגדם והפנתה עורף לדת, נשמר כל השנים הקשר עם משפחתה האדוקה בירושלים.
הגיבורה היא סטודנטית למשחק. בניו יורק היא לומדת בבית ספר יוקרתי לאמנויות הבמה. אחרי החתונה של אחיה היא טסה בחזרה לניו יורק, ואחיה עבר להתגורר בירושלים. שתיקה וזרות השתררו ביניהם. מאימם למדה שבעקבות אשתו, שנקלטה מחדש בחיק דודתה, החל גם הוא בתהליך של חזרה בתשובה. בסתיו שעבר, בביקורה הקודם בארץ, כבר היה אחיה הקטן והאהוב, בבת עינה, מגודל זקן, ואת ראשו כיסתה מגבעת שחורה. הוא שבר את ליבה כשהרתיע את פניו ממנה וסירב לחיבוקה. היא צחקה במבוכה והושיטה לו יד, וגם ללחוץ את ידה הוא סירב. בפסח האחרון, לראשונה בשלוש שנותיה בניו יורק, היא לא הגיעה ארצה לליל הסדר. בחצי פה תירצה אז לאימה שזאת תקופת מבחנים, ושתיהן ידעו שזה בגלל הנתק בינה ובין אחיה, בגלל הריחוק שהפגין כלפיה בפעם הקודמת כאילו היא איננה שם.
עכשיו, מעורערת ממראהו מוטל כך בחדר המיון ומחובר למכונות החייאה, היא נדהמת לגלות שגיסתה בהיריון. אשתו כבר בחודש השישי, ואימם, בשיחותיהן השבועיות בטלפון, לא סיפרה על כך דבר. האם פורצת בבכי. ממלמוליה הנבוכים מתברר שהדודה הרבנית הורתה לאחיה לשמור ממנה את ההיריון בסוד, ושהוא השביע את הוריהם שלא יגלו לה. וכל זאת מן החשש שהעלתה באוזניו הרבנית שמא יעורר באחותו קנאה; שמא היא, שנפשה כרוכה כל כך אחרי אחיה הקטן, והיא כבר בת שלושים וחמש ומעולם לא נישאה, עינה תהיה צרה בהיריון.
היא המומה ונעלבת עד עמקי נשמתה, רועדת מזעם. והרי הוא יקר לה יותר משהיא לעצמה, אז שהיא תקנא בו? אבל גדולה מן הזעם והעלבון היא החרדה לגורל אחיה, שרופאים באים ויוצאים מחדרו ובכל רגע עלולים להכריז עליו שהוא מת, וחשוקת שיניים, כל אימת שהיא נתקלת ברבנית במסדרון, היא קמה בהפגנתיות ומסתלקת מהמחלקה. בחצר בית החולים היא חוזרת לעשן, מחסלת סיגריה אחרי סיגריה.
עוד רופאים, משמרות מתחלפות, במסדרון תלמידי ישיבה מתפללים. רק מאוחר בלילה, כשמתפזרים כולם, היא נשארת יחידה לצד מיטת אחיה. היא, שכבר יותר משנתיים כואבת מגעגועים אליו וכועסת כל כך, סוף־סוף יכולה לחבק אותו, לשמוט את ראשה אל חיקו ולבכות בו מרה. היא ערה ומשגיחה עליו עד שעולה הבוקר, לא מסירה ממנו את עיניה. כאילו בכוח מבטה הבוער, המרותק אליו, כשהיא נושמת את נשימותיו, תשמור אותו בחיים.
הבשורה הקשה והטיסה הבהולה ארצה קטעו את סערת חייה בניו יורק. שם, בסטודיו למשחק, היא הייתה בעיצומן של חזרות אינטנסיביות לקראת מופע סוף השנה: עיבוד מוזיקלי עכשווי ל״שוליית הקוסם״. הבמאי צעיר וכבר בעל שם, כישרון עולה בווסט אנד, והיא מכולן, מכל בנות כיתתה, נבחרה לגלם את התפקיד הנשי הראשי. נקבעה לה שגרה של אימוני בוקר עם מורה למחול, והיא הפסיקה מיד לעשן והחלה בדיאטה מחמירה, ובין חזרה לחזרה הייתה משננת את שורות התפקיד שלה או מתרגלת סולמות משיעוריה היומיים בפיתוח קול — רק תשעה שיעורים הספיקה לקבל, והם נקטעו ברגע שהתקבלה הבשורה הקשה מהארץ.
בבית החולים, שיכורה מעייפות, היא מוצאת לפנות בוקר באחת המחלקות מיטה ריקה ונרדמת בה. על חרדתה הכוססת לשלומו של אחיה נוספת ומכבידה הדאגה שמא תאבד את התפקיד. היא קיבלה מהבמאי אישור מיוחד להיעדר עשרה ימים. שחקנית מחליפה תמלא את מקומה בחזרות. ערב הבכורה צפוי בעוד חודשיים ושבוע, הזמנות כבר נשלחו, ורק היא, הרחק בישראל, חולמת שהיא עדיין שם על הבמה באולם החזרות, ורעם התוף ותרועת החצוצרות באוזניה, ושפתיה נעות באלם ומדקלמות את השורות ששיננה בעל פה.
◘
(קטע 2 מתוך 17)
מיום ליום הולך מצבו של האח ומתדרדר. הגיבורה רואה את הוריה טרופים מדאגה, אובדי עצות, מתחננים אל הרופאים. בלילות הם מלינים בביתם ברעננה את האורחים מירושלים. ובכל בוקר, כשהם מגיעים עם הרבנית ועם מלוויה לבית החולים, הם כמו שני ילדים מבולבלים, נעים בעקבותיה ומבקשים את צילה. אשתו של האח לא נראית עוד בחדר או במסדרון: בצו דודתה נשלחה בחזרה לירושלים.
היא אישה כריזמטית מאוד, הרבנית, חדת עין, ביקורתית. באחד הלילות, בסלון ביתם של המחותנים, כשהאם פותחת לפניה את האלבום המשפחתי, הרבנית נעצרת בשתי תמונות דהויות שצולמו בחג פורים אחד: הבת שם בת עשר אולי, והבן, מספרת אימו בדמעות, עלה באותה שנה לכיתה א׳. ובתמונות — הרבנית רואה ומזדעזעת — הם מחופשים לחתן וכלה. מה שנקלט בחושיה כבר בליל החתונה וחשבה לקנאה, עין רעה שנותנת האחות הרווקה בנישואי אחיה הצעיר, מתברר לה עכשיו שביסודו אהבה אסורה, רחמנא ליצלן, בין האח לאחות.
היא מסירה את משקפיה ומרצינה אל פני מחותניה. היא שואלת אותם אם ידועה להם פעם אחת שבה שיחקו השניים כאילו הם מתחתנים, ולו רק מתוך משובת ילדים; כי אם כן — היא מכה בחומרה על האלבום — אין ספק שמשם באים אסונות על הבית הזה. הרי אם נכחו במעמד שני עדים, ואפילו רק זאטוטים בני גילם, די בטבעת הזאת שהבן ענד לאחותו לקשור אותם כך על פי ההלכה בברית נישואין. ואם קרה הדבר, השם ישמור, הם חייבים בגט.
באותו לילה, בחשכת חדר נעוריו של החתן, שנתה של הרבנית נודדת. התמונות שראתה באלבום מולידות בראשה תמונות אחרות, ואלה נרשמות בחושך ורודפות אותה ביתר שאת. הרי עד גיל בגרות, כך סיפר לה האב בבוקר הראשון שהתעוררה כאן, גדלו הבת והבן בחדר אחד — בחדר הזה. היא עוצמת את עיניה מפני המראות הנוראים שעולים בה: משחקים אסורים, נגיעות שבחטא.
בבוקר, במסדרון חדר המיון, היא צופה באם המסכנה, שמדברת אל בתה. בדחילו ורחימו, מתפתלת בדמעות, היא מטילה את השאלה לפתחה, והבת נרתעת כנשוכת נחש ופונה ומתפרצת על הרבנית בצעקות ובבכי. אבל עכשיו הרבנית איתנה בדעתה אף יותר, וגם אחרי שמרחיקים ממנה את הסוררת ומובילים אותה נאבקת ומתייפחת אל חצר בית החולים, היא באה בעקבותיה, וברוח מפויסת היא מנסה לברר אם בכל זאת היה שם משהו לא כשר ביניהם. ״אצלכם החילוניים,״ היא אומרת, ״שומעים בחדשות על הרבה מקרים כאלה.״ הבת יורקת בפרצופה, ונמלטת בוכייה ומקללת אל שער היציאה.
◘
(קטע 3 מתוך 17)
כאן חוזרת העלילה אחורה בזמן — כשישה שבועות קודם לטיסה לישראל — אל היום שהתבשרה בו הגיבורה שנבחרה לגלם את התפקיד הראשי. היא הייתה אז במרחק כמאה וחמישים קילומטרמצפון לניו יורק, בעיירה מידלטאון שבמדינת קונטיקט.
עם חברתה פראן הגיעה לשם ביום שישי לפנות ערב, ומתחנת הרכבת הן נסעו במונית לאורך שדרה של אלונים ענקיים ובתי קומתיים מרועפים בגוונים חיוורים של תכלת וצהוב. ומיד עם כניסתן אל הבית — עוד בשלב החיבוק עם אימא של פראן ולחיצת היד החמה עם אביה ונביחות הכלבלב — התנגן הטלפון בכיס המעיל שלה. פעורת עיניים היא הראתה לפראן את שמו של הבמאי על המסך, ופראן הובילה אותה מיד למסדרון ומשם אל חדר השינה של הוריה, נופפה לה איחול בשתי אצבעות מוצלבות וסגרה אחריה את הדלת.
השיחה הייתה קצרה ולבבית. הבמאי התנצל ואמר שאינו פנוי כרגע להאריך בדיבור, וכדי שלא יחזיק אותה במתח כל סוף השבוע הוא מברך אותה כבר עכשיו על ליהוקה לתפקיד הראשי — ביום שני יכריז על כך רשמית בבית הספר. היא הודתה לו מתנשמת וחזרה והודתה לו על אמונו בה ואמרה כמה היא נרגשת ומצפה לקראת העבודה יחד. היא נשארה לשבת עלהמיטה עוד כמה רגעים, גרונה חנוק משמחה ופניה עוד פועמות.
שעון הרדיו על השידה הראה רבע לשמונה בערב. בישראל כמעט ארבע בבוקר, אבל אחיה אולי כבר התעורר — שם שבת, והוא, כרוך בטלית ותפילין, אולי מתפלל עכשיו תפילת שחרית. הרצון לשתף אותו בחדשות הטובות, לשמוע אותו ולדבר איתו, נשך בה פתאום נשיכה רעבה, מרושעת. רצתה להתקשר ולצווח לו באוזן שקיבלה את הזדמנות חייה, את התפקיד הראשי בהצגת הגמר! — להתמוגג מהתדהמה שלו ומהתרועות בקצה הרחוק של הקו, לשמוח בזה באמת, כמו שרק איתו ידעה לשמוח — הכול תסס בה פתאום.
ואפילו שידעה שלא תתקשר עכשיו, ושגם אילו זה היה יום חול ובארץ הייתה השעה סבירה יותר, הוא לא היה עונה; ואפילו שידעה שגם הודעת אס־אם־אס היא לא תכתוב לו (האחרונה ששלחה הייתה ביוני, והוא התעלם ממנה כמו מכל עשרות קודמותיה) — אף על פי כן דפדפה עכשיו אל התמונות בטלפון, וכשהשמחה עוד מרעידה את אצבעותיה פתחה את התמונה שלו מלוא המסך.
כבר כמה וכמה חודשים לא עשתה את זה. בגעגועיה הייתה אורבת לו בסקייפ, וליבה החיש את פעימותיו כשהיא ראתה שהוא ״מחובר״. שיכורה בלילות הייתה מתקשרת אליו מטלפונים ציבוריים, מאזינה בלי אוויר לצפצופי החיוג ונלפתת דמעות עוד לפני שעלתה הודעתו בתא הקולי. גם לדירה שלהם בירושלים צלצלה, הייתה שומעת את אשתו קוראת ״הלו?״ ומיד מנתקת. כאב ההתעלמות ממנה, האדישות לקיומה, כאילו היא מתה או כאילו מעולם לא הייתה לו אחות, קרע אותה והעליב שוב ושוב, כמו פצע שותת של בושה.
היא נמנעה ככל יכולתה ממחשבות עליו, אבל כשעלה בה זיכרון מן העבר, או כשצחקה פתאום ממשהו שרק הוא היה יכול להבין, חשה את השבר זע בליבה. וגם בבקרים הקרים, מנמנמת ברכבת בדרכה לסטודיו ומתנודדת עם ערסולי הקרון, הייתה נפשה שוכחת ושוקעת ומגששת אל נפש אחיה, וכמו חץ פולח היה מעורר אותה אז ומבעיר בזעם את פניה. למראה יהודים חרדים ברחוב או אישה בהיריון עם ילדים בכיפה וציציות הייתה מזדעזעת מצער על האחיין או האחיינית שיהיו לה ושהיא לא תכיר.
גם השנה בפברואר חיכתה ביום הולדתה במתח לברכה ממנו, וגם למחרת היום היא לא נשלחה. ולקראת אפריל, כשאזרה אומץ והודיעה להוריה שביטלה את הכרטיס ושלא תגיע השנה לליל הסדר, היה נדמה לה שקול אימה משתתק רגע מתוך הקלה. כבר זמן־מה לא עלה שמו של אחיה בשיחותיהן, אימה לא הזכירה אותו או את אשתו, לא את תבשיליה התפלים ולא את ניסיונותיה להרות אחרי שהפילה בשנית. כאילו גם אימם, שהדיסקרטיות הקנתה לה מעמד חדש ביניהם, התרגלה לנתק המתמשך הזה בין ילדיה. ורק כשאחז אביה בשפופרת ואיחל לה ביבבה חג שמח, הסגירו אנחותיו את מה שלא דובר בו.
◘
פראן חיכתה לה בציפייה דרוכה מעבר לדלת, והיא הנהנה אליה בחיוך דומע ונפלה צוחקת אל תוך חיבוקה המוחץ. הוריה כבר ישבו במטבח ופתחו בקבוק יין אדום שהביאו מטיול בצ׳ילה. הם הרימו כולם את הכוסות לכבודה והריעו לה על הזכייה בתפקיד ואיחלו לה ״לשבור רגל״. את ״שוליית הקוסם״ הם הכירו רק כמיקי מאוס מ״פנטזיה״ של אולפני דיסני, והופתעו כשסיפרה שזאת יצירה גרמנית קלאסית מהמאה השמונה עשרה.
הסתחרר לה הראש מהר, כבר אחרי חצי הכוס הראשונה. היא הייתה כל כך מרוגשת שכמעט לא נגעה בנתח הבשר וטעמה רק מהאספרגוס ומתפוחי האדמה. חשוב היה לה להזכיר להם שהשוליה מקים את המטאטא לחיים על ידי מילות הקסם שלמד ושכך הוא שולט במציאות, אבל כשהטירה מוצפת מים והמטאטאים הולכים ומתרבים, הוא מאבד שליטה ונשאר חסר אונים עד שחוזר הקוסם, שהוא כמו אלוהים בעצם, ושבסרט ציירו אותו על פי דיוקנו והבעות פניו של וולט דיסני עצמו — ורק כשפראן נגעה בכתפה והרחיקה מידה את היין, ובמקומו שתתה מתנשמת את המים שנמזגו לה, שמה לב לשקט שהשתרר סביב השולחן והבינה שדיברה יותר מדי.
לקראת סוף הארוחה קמה פראן ומפנה את הכלים, והגיבורה נשארת לשבת עם זוג ההורים. אימה של פראן היא רופאת עור ואביה פרופסור לפיזיקה, וכשהיא שואלת איך הם הכירו, הם מספרים לה שהיו שכנים מילדות, בית ליד בית. אימה של פראן הייתה בת שבע כשהוריה נספו בתאונת דרכים, ומי שאימצו אותה היו השכנים, סבה וסבתה של פראן מצד אביה, שהיה אז בן שש. הם ממשיכים ומספרים שבנעוריהם היו יריבים מושבעים ושנאו זה את זה, ושרק אחרי שחזרו למידלטאון משנותיהם בקולג׳ נעשו זוג.
אולי זה היין הצ׳יליאני, הוא והאיפוריה על הבשורה המשמחת שסחפו אותה קודם לפטפט עד סחרחורת, אבל מה ששמעה עכשיו נשמע לה מופרע, כמעט פרוורטי, בייחוד כי נראו אנשים מהוגנים כל כך, ומשום־מה, אולי כי נזכרה לרגע בסיפור של גיסתה — שהייתה ילדה יתומה ואימצו אותה הדודים — חשבה שאמרו שהם אחים חורגים. ״איך אף פעם לא ידעתי על זה?״ היא לוחשת נדהמת לפראן, שחוזרת ומתיישבת לידה, ופראן רק מגלגלת עיניים ומושכת בכתפיה ומוסיפה ללקק את כפית הגלידה. בסתיו יחגגו הוריה שלושים ושבע שנות נישואים. לפני ארבע שנים, כשעברו ההורים שלהם לדיור מוגן, הם חזרו לחיות כאן, בבית ילדותם, והיא משתוממת ונסערת כשהיא מבינה
שחדר השינה שהייתה בו קודם כשדיברה בטלפון, המיטה הזוגית שישבה עליה, אלה היו לפני שנים חדר השינה והמיטה הזוגית של הוריהם.
◘
ובלילה, בחדר האורחים שבהמשכו של המסדרון, מאחורי הדלת הסגורה, הן מתנשקות לראשונה מאז הגיעו לכאן. פראן מנשקת אותה על צווארה, מנשקת את שדיה. פראן הענוגה, שמשתה אותה ממצולות הדיכאון, שעיניה בורקות תמיד ושפתיה דובדבניות, ושבעת הארוחה סחרר היין גם אותה ומתחת לשולחן הייתה כף ידה לופתת בחשאי את ירכה. חמישה חודשים עברו מאז הכירו בסוהו ונשארו לבדן בבר אחרי שכל ידידיהן המשותפים הלכו, התאהבו להן שם פתאום, אישה באישה. בהתחלה, כמו מכושפות, לא ידעו שובע מחדוות הגילוי, מהאינטימיות המוזרה, היו נשארות ערות ומיוזעות עד שתיים ושלוש בלילה. ועל סערת הרגש הוסיף טעם הסוד, העובדה שאף אחד — לא בישראל ולא בקונטיקט — לא ידע על הרומן.
אבל בשבועות האחרונים נראה שמשהו נפרם. בלילות עדיין ישנו יחד זו במיטתה של זו, אבל מכל החושניות והחדווה הראשונית כאילו פג הקסם. וגם פראן, אפילו עכשיו כשנישקה אותה וליטפה וניסתה שוב, כבר הבינה שזה נגמר ביניהן, ושאלמלא הניתוק המכאיב מאחיה, אלמלא החורף והקור, כל זה לא היה קורה. בחושך, בחדר האורחים במידלטאון, הן נרדמות מחובקות כמו שתי אחיות, וביום ראשון הן חוזרות העירה ולמחרת מתחילות החזרות והיא נבלעת בהן עד שהוריה מתקשרים אליה ואומרים שאחיה מאושפז בבית חולים.
◘
(קטע 4 מתוך 17)
שש שעות אחר כך היא כבר הייתה בשדה התעופה קנדי. תחבה תחתונים וגרביים לתרמיל, את הלפטופ, מברשת שיניים, ובאותה קדחתנות, בגשם שוטף, נפלטה מהמונית ורצה אל עבר דלתות הטרמינל. אבל הטיסה לתל אביב התאחרה. על מסכי ההמראות, ואחר כך בשער העלייה למטוס, הודיעו על עיכוב. כולה מתוחה וקצרת רוח הלכה הנה והנה לפני שורות המושבים, וכשהחלו מבטים ננעצים בה, התרחקה מהם ונעלמה בין דוכני המזון וחנויות הדיוטי פרי.
באחת הפינות הבחינה באיזו התקהלות והתקרבה ונעמדה בין האנשים. צעיר מקסיקני ישב שם בישיבת כובסת על הרצפה והיה מלהטט בקלפים. ״ור איז דה דאמה?״ הוסיף ולחשש ברי״ש מתגלגלת, ״וֵרררר איז דה דאמה?״
שלושה היו מוטלים לפניו על הרצפה, שני אסים שחורים ומלכה לב אדום, והוא, באצבעות יפות וזריזות, הופך אחד־אחד את הקלפים, ואחד־אחד מגלה אותם, ושוב אוסף אותם למניפה בכף ידו ומערבב. עד שמישהו, גבר לבן שיער בחליפת עסקים, התכופף ובא אל מרכז המעגל והניח לפניו שטר של עשרה דולר. נד לו המקסיקני בראשו, והחל טורף במהירות קלף בקלף, והנה הוא פורש את הקלפים זה לצד זה, ובעל החליפה הכחולה, שהוזמן להצביע על איזה מהשלושה מסתתרת המלכה, טועה שוב ושוב, מצביע על הקלף האמצעי, שהתגלה בו אס, ואחר כך על הקלף מימין, ועל זה משמאל, שהיו גם הם אסים.
עוד עשרה דולר, אנחות הפתעה, מפה ושם עלו מחיאות כפיים. עוד סקרנים באו והתאספו וגם היא עקבה משתאה אחרי תנועת הידיים, אחרי קלילותן של האצבעות היפות ומחול הקלפים, ורגע ארוך היה מבטה תפוס וליבה מרותק. זה הרגיע אותה. הסיח את דעתה מעצמה. היא ניסתה להבין איפה כאן התעלול, אולי שותף סמוי בקהל, איפה הוא מסתתר? מהי אחיזת העיניים — איזו יד מניעה את הקלפים, ואיזו מסתירה את המלכה, ומתי הן מתחלפות?
אחר כך, במטוס החשוך, חשבה שהיא משתגעת, שזה יימשך לנצח, שהם מקיפים את כדור הארץ שוב ושוב ולעולם לא ינחתו. עשר שעות לא הצליחה לעצום עין. שכניה במושבים הסמוכים קפאו פעורי פה בתנוחות מעוקמות, נראו כמו חיה גדולה מתנשמת. ורק היא לבדה, עיניה קרועות אל החלון, ממצמצות אל מרחבי האוקיינוס, חשה כאילו היא מזדקנת משעה לשעה, כאילו עוברות עליה במטוס הזה שנות חיים.
דיילות באו וחלפו מעליה כמו דמויות בחלום. היא בהתה בשריטות הכפור בזגוגית, באין־סוף השמיים החשוכים, או שמבטה נישא סהרורי אל המסך הכחול, אל המטוס הזעיר המזדחל לאיטו על מפת העולם, ועיניה תלויות בו אין אונים, מתחננות, כאילו דוחפות אותו ודוחקות בו מכוח החרדה שלה. המחשבה האיומה שאחיה ימות, שאולי הוא מת, שנשמתו כבר יצאה ומפלחת את כל עדרי העננים שהיא רואה בחלון, הרעידה אותה וטלטלה שוב ושוב, וליבה המבועת, שהיה מחשב ללא הרף את הזמן שנשאר עד לנחיתה, שב וגורע את הפרש השעות, שלוש בלילה בניו יורק, עשר בבוקר בתל אביב — הקול במחשבותיה הלך והתלעלע לאהוחלול כמו לעלוע של בטרייה נגמרת: ״ורררר איז דה דאמה? ורררר איז דה דאאאמה?״
◘
(קטע 5 מתוך 17)
כבכל בוקר הוריה של הגיבורה מגיעים למחלקה להחליף אותה ליד מיטת האח, והפעם הרבנית איננה איתם. נסעה לדבריהם אל קרוביה בבני ברק. כבכל בוקר הם מפצירים בה בתחנונים שתלךלישון בבית, והפעם היא נעתרת.
ברגליים כושלות היא עולה במדרגות אל בית ילדותה, שלא ביקרה בו יותר משנה, ומוצאת אותו דומם ומוגף תריסים. היא מתקלחת שעה ארוכה, נמסה וכמעט נרדמת תחת הזרם. ועודה יחפה ועטופה במגבת היא נעצרת בפתח חדרו של אחיה, שפעם, לפני שהוגלתה אל המרפסת, היה גם החדר שלה.
הכול בו נשאר כפי שהיה בשנות העשרה שלו: דגלוני קבוצות הכדורגל, פוסטר המנסרה של פינק פלויד, מסך המחשב המגושם, המכוסה בברדס ניילון קשיח. את רוחו של הנער שהיה אחיה וכמו קפאה כאן בזמן — קפאה ונקרשה כמו קלסתרו הגברי המזוקן, הבלום שם בטיפול הנמרץ — מחללים עכשיו בנוכחותם האילמת חפציה של הרבנית: נעלי הבית הפרוותיות שלה למרגלות המיטה, מזוודת הטרולי שלה, ועל השידה סיכות ראש וקופסת אקמול וספרון תהלים.
יחפה ועודה עטופה במגבת היא נכנסת לחדר ומתיישבת באנחה יגעה על המיטה ורואה את הדלת הפתוחה בארון הבגדים, דלת שנסתרה לפני כן מעיניה. היא רואה את כותונת הקטיפה על קולב שתלוי על וו דלת הארון, מתנוססת שם כמו גלימה של בית משפט, ואת השביס של הרבנית, גם הוא מקטיפה כחולה כהה, משגיח עליה.
היא משפשפת את עיניה וזוכרת שהייתה מציקה לו כשהיה ישן. הייתה יוצאת ממיטתה וחרש חוצה את השטיח, נעמדת כאן בחושך מעליו ולוחשת את שמו. מדגדגת אותו בצוואר ומתחת לסנטר, או שאת קצה הזרת שלה הייתה מלקקת בלשונה ותוחבת אט־אט לתוך מחילת האוזן שלו. אבל הוא ישן חזק כל כך, שאפילו כשהפשילה בקצות אצבעותיה את שולי העפעף שלו, וגם כשגילתה את הפס האדמומי בריסים ואת הלובן הרירי בגולת העין הנוצצת, הוא עדיין לא התעורר. במין תדהמה, נשימתו נעתקת וגבותיו מתנוססות, היה נוהם ומושך עליו את השמיכה, רק לרגע מחמיץ את הפנים וכבר מתהפך על צידו.
לא פעם הייתה מצטנפת ונשכבת על צידה למראשותיו, נושמת את אד הנשימות או את הבל הזיעה בעורפו, נרגעת, ועיניה היו נעצמות. עד שאסרה עליהם אימם שיישנו יחד, וגם שתישן איתו גב אל גב לא הרשתה עוד. הייתה מופיעה פתאום באמצע הלילה, מדליקה בסערה את האור, מנערת אותה בכתפה וגוערת בה שתחזור למיטה שלה.
תחשבי, תזכרי, היא מפצירה בעצמה, האם חצתה אז איזה גבול, האם ראתה אימה משהו? והרי זמן לא רב אחר כך החליטו הוריה לעשות שיפוץ בבית והעבירו אותה לחדר נפרד. יכול להיות שנגעה בו והיא לא זוכרת? ואולי כעבור שנים הוא נזכר בזה וסיפר לאשתו, והיא הלכה וסיפרה על כך לדודתה?
עוד היא זוכרת שאחרי שנאסר עליה לישון איתו, ברגע שכבה האור בחדרם של הוריה והחלו עולות משם נחירות, הייתה מתגנבת מחדרה ובוהה בו ישן. רק יושבת לצידו ומסתכלת בו. פניו היו אחרות, דומות ולא דומות לפניו הערות, כמו אחיו התאום של אחיה משעות היום. ודווקא אז זה היה קורה. גופו היה נרעד כאילו חש פתאום בצל מבטה הנופל עליו, היה פוקח את עיניו ונבהל גם כשהתחייכה בהקלה, מכה באגרופיו באוויר ומתעצבן. איך שנא שעשתה לו את זה. היה פורץ בבכי נרגן וקורא לאבא ואימא להגיד להם שהיא מציקה ומפריעה לו לישון.
מה הוא סיפר? מה הוא אמר שעשתה לו? היא נושאת בתחינה עיניים עכורות מן הכרית, מבטה עומם ומהבהב אל כותונת הקטיפה המרחפת, אל השביס של הרבנית — ומבוהלת וחסרת אונים, בתחושת בלבול נוראה, היא מתעוררת שם לפנות ערב, כולהעירומה במיטתו של אחיה, כאילו עשתה בו שוב מעשה בלתי נסלח.
◘
שוב לילה וגם עכשיו היא עומדת כאן בבית החולים מעל מיטתו. בחצות התחלף צוות המחלקה, ומפעם לפעם עוברת דמות במסדרון, עולים שברי קולות. גם עכשיו עיניה לטושות בו, אבל הוא אינו חש בהן ואינו מתלונן עליה. מיום ליום זקנו מתארך, משווה לו הדר, חוטי כסף גם בשערו השחור. שניהם יש להם גון העור השחום של אימם, קו הגבות והריסים הצפופים שלה, ומאביהם קיבלו את צורת השפתיים ואת הגפיים הארוכים, את הגובה. תמיד היו דומים זה לזה, ממבט ראשון ידעו אנשים לזהות שהם אח ואחות. ובכל זאת, בילדותם, ואחר כך בנערותם, אחיה תמיד היה יפה ממנה. אותה תערובת של אימא ואבא, שאיכשהו בגרסתה הגברית הייתה מוצלחת יותר. כמה חברות איבדה לאורך הדרך כי נדלקו עליו והיא חשדה שהן מבקשות את קרבתה כדי להתקרב אליו.
אחיה הקטן, החתיך, איך נהנתה ללכת לצידו ברחובות תל אביב. לראות נשים נמשכות להביט בו, מבטן מתעורר וסוקר אותו, והיא, בשחצנות, ראשה סב לאחור, הייתה משיבה להן מבט. בג׳ינס מרושל ובגופייה, בכפכפי האדידס שלו, מתהלך לו נינוח עם הקסדה ביד, עם שרשרת הזהב הדקיקה שלא הסיר גם כשנכנס לים. אחרי השקיעה, סמוקים ומלוחים, היו חוזרים מהחוף על הטוסטוס שלו, מי היה יכול עליהם אז. יחד הם היו אימפריה — המוכר בפיצוצייה בפינה של רחוב קורדוברו, ככה הוא היה קורא לעברם כשנכנסו לקנות סיגריות בהתקפי מאנצ׳יז בלילה: ״הו־הו, הנה באה האימפריה.״ מי יכול היה לדעת שהשירים ששרו אז בשני קולות, במלוא גרון, השירים שלמדה לנגן בימאהה שאחיה קנה לה מיורשיו של השכן מקומת הקרקע אחרי שנפטר, היו שירת הברבור: שבעוד ארבע או חמש שנים ילך כל אחד משניהם לדרכו, היא בניו יורק והוא בירושלים, וכמעט לא יחליפו ביניהם מילה.
איזו שנה הייתה להם אז בפלורנטין. אחרי יותר מעשור של נדודים במרכז העיר ובצפון הישן, אחרי עוד אכזבה ועוד פרידה, היא חזרה שוב לשכונה, חזרה אל הדירה הראשונה שלה, שנייתה עם הזמן הדירה שלו. מתישהו עזבה השותפה השלישית לחו״ל, והם נשארו בה רק שניהם. הארוחות הליליות, הסמים, השבתות העצלות שעשו ברביצה על הגג, טורניר השש־בש האין־סופי. כמו בילדות, היא בידה ספר או מוסף עיתון, והוא רדום לצידה, מרימה את ראשה ומסתכלת בו ישן.
היא נזכרת בשניהם בברים בעיר, בערבי הקיץ, רוקדים בין אנשים. היו חוזרים משעות של מסיבה וממשיכים לרקוד בסלון. זחוחים ומיוזעים היו עולים במדרגות אל הדירה החשוכה וממלאים אותה בהלמות בסים וממשיכים לרקוד. או שרק הוא, עדיין דלוק מאקסטזי, לא היה יכול להפסיק לזוז, והיא, אחרי שמיהרה לשירותים וקרסה יחפה על הספה, הייתה צופה בו רוקד. מחייכת חיוך שיכור וצופה בו נענה לקצב, מנער את מותניו ואת ראשו אל התקרה, או שבצעדי חתול היה בא ומתקרב אליה, ידו שלוחה לפניו ועיניו סדוקות ובורקות ולפותות במבטה, והיא הייתה נענית לו ומצטרפת.
רקדו שניהם והזיעו עוד, שתי צלליות בטרנס. דמה בער והיא הייתה מאושרת, הקירות רעדו מהווליום. והידיעה שמילאה אותה אחרי שעות ארוכות שבילו יחד הכתה בה שוב, ושוב הציפה: הידיעה שהם לא זקוקים לאיש מלבדם, שתמיד, בכל זמן ובכל מקום, יעדיפו זה את חברתו של זה, שהקרבה ששוררת ביניהם נינוחה ועמוקה מכל מה שידעה עם כל האהובים שהיו לה, עם כל בן זוג.