שמרי נפשך | קמה ורדי טהרלב | פרק ראשון

I

יש רגעים שבהם אני חושבת שאראה אותה שוב. עשרים שנה אחרי אותו יום, כשכבר אין שום אפשרות שזה יקרה, אני עדיין הולכת ברחובות העיר וחושבת שהנה, מעבר לעיקול הקרוב; אם רק אלך מעט יותר מהר; אם אתעכב עוד רגע. זה לא קורה, כמובן.
    השנים עוברות מהר. אני מדברת עליה מעט, נצמדת לעובדות היבשות: המקומות, התאריכים. אני לא פוגשת שום אדם שהכיר אותה, ולרגעים כל העניין נדמה כחלום ילדות, סיפור משעשע שטוויתי כדי להצליח להמשיך לחיות, למשות את עצמי מן הבור. בזמנים אחרים נראה שזהו הדבר היחיד שהתרחש אי־פעם; כאילו דבר לא קרה מאז אותו יום אחרון, וכבר עשרים שנה הוא נמשך, מתאמץ להגיע לסופו ולא מצליח.

הזיכרון לא גווע, אבל משנה לשנה הפרטים מתערבבים בראשי, התמונות הולכות ומיטשטשות. אני נעצרת יותר ויותר לשאול את עצמי אם באמת כך היה. אני מגלה שאני מהססת. האם באמת חיינו כך? האם זה אפשרי? האם הכבשה שהולי מצאה באמת פסעה אחרינו בשבילי העמק כל אותם חודשים, או שלמעשה מתה כעבור זמן קצר, וגופה הקטן ננטש בין שיחי הפטל? האם נשארתי בארץ הזרה שנים, או שבועות אחדים?

    הרוב יישכח בסוף, אני יודעת. זה עדיין לא קרה אבל זה יקרה, ואני מכינה את עצמי לזה. שוב לא אזכור באיזו שעה היינו מתעוררות בחודשי החורף בחווה, מה הצמיחו השדות סביב הבקתה. שוב לא אדע אם יש משהו שהייתי יכולה לעשות אחרת. כל זה ייעלם, ייספג באדמה, ודברים אחרים יעלו. סיפורים חדשים יגיעו לסופם. יום אחד אחשוב על כל זה ולא אדע להגיד דבר. אולי אזכור רק את זה: לזמן־מה הייתה הולי הדבר החשוב בחיי, כדרכן של חברות נעורים.

*

לפני שפגשתי אותה, לפני שהגעתי אל העמק שהוצף בקיץ ההוא אלפי גחליליות ירוקות, ישבתי בבית אימי שעל צלע ההר ושתקתי שבעה חודשים.
    האבל נפרש על כל בני הבית, אבל רק אותי הוא הכריע. מיד בתום הלוויה משכתי מטה את תריסי החלון בחדרי ונכנסתי למיטה ושם נשארתי, נלחמת מלחמה גסה ומתמשכת שהשכיחה ממני הכול; ילדות, נעורים, עתיד.
    אלו לילות ארוכים, צבועים בקולותיהם של בילי הולידיי, צ׳אט בייקר, נינה סימון; מוזיקת הג׳ז הרכה שלאורך השנים בקעה מחדרו של אבי, חלחלה משם בגמישות לחלומותיי. עכשיו היא מתנגנת בחדרי. אבל אותם שירים בדיוק נשמעים אחרת; הַקִּרבה מחְרִיפָה ומחדדת אותם, ומילות האהבה הפשוטות, הנאיביות, שמעולם לא התעכבתי עליהן, זוחלות עכשיו תחת עורי, מעלות בעיניי דמעות גם בשינה. ובכל זאת אני לא יכולה להניח להם, ובכל פעם שהתקליט מגיע לסופו אני מזנקת בבהלה להפוך אותו, להניע אותו תחת המחט שוב. כך הם מתנגנים שבועות ארוכים מבעד למחשבותיי המסתחררות, מבעד לבכי התנים שמתכנסים סביב ביתנו לחגוג את מולד הירח בכל לילה בחודש, מבעד לזיכרון שהולך ומתרחק.
    אני שוכבת במיטה, סופרת את השעות החולפות, נרדמת עם קרני השמש הראשונות לקול צעדיה של אימי המתעוררת להזין את האח בעצים ולהכין סנדוויצ׳ים לאחי. קריאותיו מלאות החיים מתערבבות בחלומותיי ונדמות לי לתרועות מלחמה בשדה קרב, ומתוך ערפל השינה אני תוהה מי עומד לנצח. אחר כך הוא הולך לבית הספר, ואני נעלמת אל תוך חלומות אחרים בזמן שאימי מציירת בסלון. ימים ולילות מתערבבים זה בזה, אפלה רודפת אפלה בסחרור מהיר, ואני צופה בהם מעין הסערה, מפיקה סיפוק משונה מן המחשבה שאולי לא איחלץ לעולם.

*

נדמה היה שהחורף יימשך לעד, אבל אחרי זמן־מה, מהר מן הצפוי, האביב מתחיל להראות סימנים: על אדן החלון בוקעים שישה גוזלי יונה. אני יודעת שהקן שלהם שם, אף על פי שטרם ראיתי אותו; לאורך העונה הקרה, בזמן ששכבתי במיטה, שמעתי אותו נבנה. את משק הכנפיים הפעלתני, את רשרוש הזרדים; אחר כך ההמיה הרכה, המשועממת, של האם המצפה. ולבסוף: הציוצים הרעבים והנחושים של מה שנשמע כחצי תריסר גוזלים לפחות.
    בהתחלה הפטפוט המחוצף, תאב החיים, רק מרגיז אותי. אבל כשהימים עוברים, בלי שאשים לב, אני מתחילה להתרגל לחברה. הגוזלים, יחד עם אימם ההומה, נהפכים למשהו בחיי; שותפים לאיזה דבר עצום וחמקמק שבעצמי אינני יודעת מה הוא: לא החברים שהייתי בוחרת, אבל אלו שאני צריכה. אני עוקבת אחרי צמיחתם, כפי שזו מתבשרת לי מגוֹן ציוצם המתבגר, ומיום ליום מתעורר גם בי איזה דבר, בועט ומצייץ, משתוקק להשאיר מאחור את העולם שגידל אותו, שהפך אותו למה שהוא היום.
    אבל גם זה לא נמשך זמן רב: כחודש לאחר שהם מצטרפים לחיי משהו מתחיל להשתנות. הם מתחילים לטעום מן העולם שבחוץ, ושעות ארוכות יותר ויותר משתרר מכיוון החלון שקט. הם עדיין לא עוזבים את הקן, אך כבר תלויים בו פחות. ביקוריהם הולכים ומתמעטים, טיוליהם מתארכים. הקן הולך ונדמם, עד שבוקר אחד נשארת רק האנחה הכבדה, העייפה, של היונה האם שיושבת לנוח בו עוד רגע נוסף, ואני, המקשיבה לה ממקומי, תוהה איך להמשיך מכאן.

*

הפתק שהשארתי היה קצר, ענייני. ״יצאתי,״ כתבתי בו, ״לא בטוחה מתי אחזור. אל תדאגי.״
    סידרתי את המיטה בפעם הראשונה זה שבעה חודשים, ואת הפתק הנחתי על הסדין המתוח. קיוויתי שכך אוכל לסמל לאימי משהו ממה שחשתי: אני עוזבת כדרך הטבע; זו לא טרגדיה נוספת.
    אחר כך טיפסתי החוצה בעד החלון. לפני שחמקתי משם העפתי מבט אחרון ביונה האם, וזו החזירה לי מבט עצוב ומאשים והמתה ברוך. ״שקט,״ מלמלתי לעברה, ״מה את יודעת?״ לא הבטתי בה שוב, ואם המשיכה להסתכל בי באותן עיניים אינני יודעת.
    השמש עמדה במרכז השמיים כשירדתי לבסוף בתחנת האוטובוס בעמק, עמק שהכרתי בעיקר כתמונת נוף כחלחלה בימים של ראות טובה. אבל באותם רגעים לא הוטרדתי מדבר, רק חשבתי: מוזר. כאן בעמק השמש זורחת. מוזר: אחרי מה שנדמה כחיים שלמים, בחצות היום בחודש אפריל, אני בחוץ.
    ירדתי בתחנה והבטתי סביבי. מה אני שומעת? עצמתי עיניים. דבורים, חשבתי בהתחלה. להקת דבורים גדולה. אבל לא רק. ככל שהוספתי לעמוד שם כך התבהרו לי רחשי העמק: זמזום חוטי חשמל ומשק כנפיים, התמתחות צמרות עצים, המיית אביב של אלפי חרקים להוטים. נתתי לשטף הזר לאפוף אותי, נזכרת באנחות ההר הקרירות המוכרות לי כל כך, הלחשושים הטחובים שליוו את חודשיי האחרונים: דבר לא קורה בחוץ,דבר לא קורה בפנים.
    כל כך התרכזתי ברחשי העמק שעבר זמן עד ששמתי לב לעיניה הצופות בי. נהייתי מודעת אליה רק כששמעתי גיחוך מאחוריי. הסתובבתי במהירות — נערה בת גילי, שיער פרוע, אדום כקליפת עצי הקטלב המאובקת תמיד, גופייה בהירה, מלוכלכת, עיניים מצומצמות.
    ״את נראית כאילו הרגע יצאת ממערה,״ היא גיחכה לעברי באנגלית ועיקמה את אפה. ״יצאת ממערה?״
    ״לא…״ מלמלתי בעצבנות, מגניבה מבט אל בגדיי, אבל היא כבר המשיכה הלאה.
    ״הארץ הזאת מלאה עכבישים,״ היא רטנה, פולה חרק שאפתן משרוול חולצתה ומביטה במורת רוח על העמק האביבי הרוחש חיים סביבנו. ״אם הייתי יודעת שהמדבר הזה יהיה מלא בכל כך הרבה עכבישים...״ היא לא השלימה את המשפט, ורק שילבה את ידיה בסרבנות.
    הבטתי בה ארוכות, תוהה על הדמות המשונה.
    ״על מה את כל כך מסתכלת?״ היא שאלה לבסוף וגבותיה התרוממו ברוגז. ״זו פעם ראשונה שאת פוגשת בני אדם? נעים מאוד,״ היא הרימה כובע דמיוני מעל ראשה.
    ״סליחה…״ אמרתי.
    ״אל תתנצלי,״ היא נזפה בי וצל שעשוע עלה על פניה. ״על מה את מתנצלת? מותר לך לבהות. נגד זה עוד לא העבירו חוקים. תבהי עשר שעות ברצף מבחינתי. אבל אם את כל כך סקרנית את יכולה פשוט לשאול. את יודעת קצת לדבר, אני מניחה? את בכלל מדברת אנגלית?״
    הסמקתי. דיברתי אנגלית — נזכרתי עכשיו בפראני, חברת ילדותי — ילדה זרה, בודדה וסרבנית שהגיעה למצפה הקטן מאמריקה; בתוך זמן קצר למדנו לדבר זו בשפתה של זו, וחודשים אחדים, עד שהוריה התחרטו ולקחו אותה בחזרה ללואיוויל, קנטקי, היינו בלתי נפרדות. רציתי לדעת דברים רבים, אבל שום שאלה לא נראתה נכונה.
    ״מאיפה את?״ שאלתי לבסוף את הנערה שמולי.
    ״אני?״ היא נשפה, ״אני מכאן. אני ממש מכאן, לידיעתך. מהמקום הזה…״ היא עיקמה את אפה והרימה את ידה בתנועה בטוחה לסמל את קו האופק. ״רק שיש אנשים ששכחו. יש אנשים שישכחו כל דבר, אם את שואלת אותי.״
    ״אבל מאיפה באת?״
    היא תקעה בי מבט נרגז. ״מה זה משנה מאיפה באתי? באתי מאיפה שבאתי. מה את מחטטת?״
    המבט שלי נפל על השקית לצידה.
    ״זו שקית מברעם,״ אמרתי, ולאחר רגע אזרתי אומץ והוספתי, ״באת מהקיבוץ.״
    ״מהקיבוץ?״ היא בעטה באבן קטנה וזו התגלגלה אל הכביש, ״ממש קיבוץ... חבורה של חתולות שבעות שמחכות למות, זה מה שנשאר שם. מקלידות את השם שלך…״ קולה התמלא טינה ולרגע נדמה ששכחה לגמרי את קיומי.
    ״לאן את הולכת?״
    משיכת כתף, מבט קצר לעבר הכביש. ״אני לא הולכת לשום מקום.״
הצצתי באסופת החפצים שלידה: גיטרת מסע קטנה, תיק בד מתפקע, מטפחת מוכתמת.
    ״אני סתם יושבת כאן.״
    ״את לא הולכת לשום מקום?״
    ״תפסת את זה, יקירתי!״ חיוך עוקצני, קצר, עלה על פניה. ״אני באמת לא הולכת לשום מקום. רוצה לבוא?״
    למרות הכול לא יכולתי אלא לומר: ״כן.״
    היא בחנה אותי רגע, סוקרת את פניי בחומרה. בשנייה הבאה פרץ מתוכה צחוק מתגלגל, פרוע, שהרעיד את כל גופה וגרם לה להיראות כמעט ילדה. היא טלטלה את ראשה, ושערה האדום הזדקר וקרץ באור השמש.
    ״את מצחיקה,״ אמרה. ״את ילדה משונה.״
    ״גם את,״ הודיתי.
    קמט דק עלה בין גבותיה.
    ״את מסתירה לי את הנוף,״ היא אמרה, ״זוזי. שבי.״ היא החוותה בראשה אל המקום שלצידה. ״את רעבה?״ שאלה כשהתיישבתי.
    משהו בשאלה שלה העלה בראשי את בית הספר שעזבתי; עוד בימים הטובים, לפני שהכול הסתבך. חברותיי לכיתה, נערות נקיות וצחקניות, חולקות כריכים בהפסקת הצהריים, מביטות בי מקצה החצר במבט חשדני או לא מביטות בי כלל.
    ״לא?״ היא דחקה.    
    ״כן,״ נאלצתי לבסוף להגיד.
    ״יש לך כסף?״
    חרדה צוננת שטפה אותי פתאום. מה חשבתי לעצמי?
    ״תירגעי,״ היא אמרה, וקולה נשמע לפתע כמעט מפייס, ״גם לי אין כלום. למה שיהיה לנו? תשמעי רגע,״ היא הצביעה אל נקודה ירוקה באופק, ״אני רואה שם משהו. לדעתי עצי פרי. את רואה?״
    אימצתי את עיניי אבל עדיין לא ראיתי כלום.
    ״כן,״ אמרתי כעבור רגע, ״אפרסקים אני חושבת.״
    ״כן. אז בואי.״
    קמנו והתחלנו להתקדם אל עבר המטע שלה. בזמן שצעדנו היא פטפטה בנינוחות על נושאים שלכל היותר רק זיהיתי: סוסי ים והנקה גברית, גטסבי הגדול, החורף באמריקה; רק על עצמה, במיומנות של שדרן רדיו ותיק, לא סיפקה שום הסבר ממשי. מדי פעם הגניבה אליי מבט חשאי, כמו בודקת מה דעתי על היקף ידיעותיה. העמדתי פנים שאני לא רואה, אבל המחווה מצאה חן בעיניי. המשכנו ללכת שעה ארוכה, אבל האופק הירוק הלך והתרחק.
    ״אני צמאה,״ היא אמרה לבסוף. ״בואי נעצור מישהו ונבקש מים.״
    היא הושיטה יד אל הכביש המנומנם.
    ״לבניאס?״ שאל הנהג הקשיש שעצר לנו אחרי זמן־מה, עיניו ממצמצות בשמש.
    תרגמתי לה את דבריו, והיא אמרה מיד: ״כן. תגידי לו שכן.״
    הייתי בטוחה שאין לה מושג איפה או מה זה הבניאס, אבל אישרתי שלשם פנינו מועדות.
    ״אז כנסו, אני יוריד אותכם ממש שם קרוב.״

*

״ידעתי שאתן בדרך לשמה. מלא טיפוסים שמה השנה,״ הוא עבר לאנגלית כשעלינו למכונית. ״יותר מבכל קיץ אחר שאני זוכר. לא זוכר דבר כזה, ואני כאן בעמק כבר ארבעים שנה.״ הוא הציץ בנו דרך המראה. ״ומשונים. לא הטיפוסים הרגילים, חיילים משוחררים שמחפשים קצת ירוק בעיניים או חבר׳ה מהחוג סיירות. לא. טיפוסים שלא ראיתן בחיים שלכן. זה עבודה של המלחמה, אני אומר לכן. האחיין שלי נשבע שהוא ראה שם יום אחד איש בן שבעים או שמונים שחי לו בין העצים כמו קוף. הוא בדיוק עבר שם כשהזקן היה עסוק בלחרבן בנחל.״ פניו הקמוטות הסמיקו פתאום במבוכה. ״אני לא שופט. בנות כמה אתן בכלל? באתן לסופ״ש בעמק או מה? אין לכן בית ספר ללכת אליו?״
    ״אנחנו בנות שמונה עשרה,״ שיקרה חברתי החדשה בשלווה, ״גמרנו עם הבית ספר. באנו לחגוג את יום ההולדת שלה —״ היא דחפה מרפק אל בין צלעותיי, מדגמנת חיבה.
    ״מזל טוב!״ רעם הנהג. ״גיל שמונה עשרה, יופי. תיהנו לכן יפה לפני הגיוס, אה? טוב, נראה שהגענו.״ הוא עצר לצד הכביש והצביע על דרך עפר שנמשכה משם, מתפתלת לצד סבך דולבים ושיחי פטל מצידה האחד ושדות קוצים צהובים מצידה האחר.
    ״תמשיכו דרך שם, איפה שתראו יותר ירוק לשם תלכו, תמצאו את הנחל בלי שום בעיה.״
    יצאנו מהאוטו, הודינו לו ופנינו אל השביל.
    ״רגע!״ הוא קרא כעבור רגע, ״מה זה. אין לכן בכלל ציוד.״ הוא סקר בחשדנות את מעט החפצים שלנו.
    ״אה כן,״ היא שיקרה שוב, בזריזות וללא סיבה. ״שכחנו את השקי שינה והכול בבית. לא נורא, נסתדר.״ היא התחילה ללכת.
    ״חכו שנייה.״ הוא יצא מהמכונית והתחיל לפשפש בתא המטען, עד שהוציא משם שק שינה גדול. ״זה היה שלי ושל אשתי, זה זוגי. אנחנו כבר לא נטייל, אני והיא,״ הוא תקע בנו מבט כעוס ומאופק, כאילו בבדיקה מהירה של האשמים בעובדות חייו נמצאנו אנחנו החשודות העיקריות. ברגע הבא הבעתו התרככה. ״תיקחו את זה,״ הוא אמר בקצרה, ״זה מתנת יום הולדת.״
    הודינו לו ולקחנו את שק השינה, והוא נכנס למכונית והתרחק בטרטור מנוע.

״את לא בת שמונה עשרה,״ אמרתי כשהתחלנו לצעוד. הייתי בטוחה שלא; היא לא יכלה להיות הרבה יותר מבוגרת ממני.
    ״אז מה?״ היא גלגלה ג׳וינט שמן תוך כדי הליכה והדליקה גפרור שהוציאה מתוך קופסה מעוכה.
    ״בת כמה את?״ שאלתי.
    ״אה,״ היא נשפה עננת עשן כחלחל והוא הסתלסל ופרח אל השמיים בריקוד קצר ועליז, ״מספיק מבוגרת בשביל לדעת לא להגיד בת כמה אני לנהגי טנדר נחמדים. אני יודעת מה התחנה הבאה — הוא רוצה לעזור, לעשות בירורים. אין לי זמן לזה.״
    חיה קטנה עברה בשיחים ועצרה רגע להאזין לשיחתנו לפני שהמשיכה בדרכה. צעדנו כך יחד, אני וחברתי החדשה; המיה עמומה של מים זורמים התנגנה באוויר החם, ואני תהיתי אם למרות הכול זה יכול להיות הדבר הראשון שקורה לי בחיים. ״את שומעת את זה?״ היא אמרה לאחר זמן־מה, ״אני שומעת קולות. אנשים.״
    נכון, מבעד לשאון המים שמעבר לסבך יכולתי לשמוע עכשיו קולות דיבור.
    ״אני לא שומעת,״ אמרתי, ״בואי לא נעצור.״ פניתי להתקדם בשביל העפר הלוהט, אבל היא עצרה אותי.
    ״מה יש לך?״ אמרה, ״אנחנו רעבות. יהיה להם אוכל.״
    ״אני לא ממש רעבה…״ מלמלתי.
    ״אה כן?״ היא אמרה בלעג, ״שבעת מאוויר ההרים הצלול?״ היא תפסה בידי ומשכה אותי אל עבר הקולות, ״בואי.״
    פילסנו דרך בסבך הפטל הקוצני. עם כל צעד האדמה תחתינו התרככה, התכהתה. כשהתקרבנו אל מקור המים חושיי הסתחררו מעט — האפלה הירקרקה בעומק הצמחייה; ריחו החריף של עץ תאנה, מתערבב באדי האדמה הטחובה; שאגת המים הרכה מעבר לשיחים; כל אלו העלו בי תחושה של מעבר לעולם מקביל, שונה בתכלית מן העולם השמשי, המאובק והבוטה שהשארנו מאחור.
    לבסוף הגענו אל הנחל, ושם, על הגדה הנגדית, התגלה המחזה הבא:
    מדורה גדולה, תחומה באבנים ושואפת בלהבותיה אל צמרת העץ שמעל; איש מבוגר, צנום ושפוף, מתרוצץ מפה לשם בפרצוף זועף, זורק לאש ענפים יבשים, מערבב בסיר מפויח תבשיל מהביל, שוטף קערות בנחל; בחור בלונדיני בכותונת לבנה, שפניו פני ילד סמוקות, עצלות, מנסה לגלף משהו בבול עץ ומתנשף בכעס; אישה בת שלושים או שלושים וחמש, מלאה ויפה, מחזיקה ג׳וינט באצבעות ארוכות ומפטפטת בלי הפסקה.
    ״היי!״ חברתי החדשה הרימה את שתי אצבעותיה אל פיה והפיקה שריקה צורמנית, מנסה להתגבר על שאון המים, ״איך עוברים?״
    הבחור הביט בנו במבט סתום, האישה נופפה לשלום, אבל אף אחד לא ענה.
    צריך להיכנס,״ חברתי החדשה פנתה אליי, ״אין דרך אחרת.״ ובמילים אלה פשטה בשלווה את בגדיה וזינקה אל תוך המים עירומה כביום היוולדה, נושאת מעל ראשה את חפציה. ״רק תביאי את הגיטרה שלי,״ היא קראה אליי ממרכז הזרם, ״ושלא תירטב!״
    נכנסתי למים אחריה, רועדת בבגדיי ונלחמת בזרם הקפוא.
דיירי המדורה צפו בנו ללא התרגשות כשחצינו את הנחל. טיפסתי אל הגדה והבטתי בהם מובכת ונוטפת מים בזמן שחברתי התנערה ללא בושה לפני שלבשה שוב את בגדיה היבשים.
    ״סליחה,״ אמרתי, ״רק עברנו כאן.״
    בקבוצה הסתמנה תנועה מזערית. הם לא שמחים לראות אותנו, רציתי לומר לה, בואי נלך, אבל אז פנה אלינו האיש המבוגר.
    ״אז מי אתן?״ הוא שאל.
    פתאום הכתה בי העובדה שלא שאלתי אותה לשמה. כשהיינו רק שתינו זה לא נראָה נחוץ; אבל עכשיו, כשלא יכולתי להציג אותה, הצטערתי.
    ״מה זה?״ היא דחקה בי, כבר לבושה, ״מה הם אומרים?״ ״כלום,״ לחשתי לה באנגלית, ״הם רוצים לדעת מי אנחנו.״
    ״מה זה עניינם מי אנחנו?״ היא רטנה וניצוץ מסוכן עלה בעיניה. ״נו, אז תגידי להם. אנחנו שתי אחיות מנודות ממשפחת אצולה סיבירית,״ היא חייכה לעברם בקרירות וצבטה את ידי, ״תתרגמי אותי.״
    ״הם מבינים,״ לחשתי, מרגישה את מבטיהם עליי.
    ״הם לא,״ היא דחקה בי, ״תתרגמי. קדימה. פנינו לשלום, אנחנו רק מחפשות ארוחה קלה ונמשיך בדרכנו.״ היא הזדקפה, מותחת קלות את גופה הנערי.
    תקעתי מבט אלכסוני באדמה ותרגמתי את דבריה לעברית מאופקת. הבחור שלצד המדורה גיחך, והיא פנתה אליי. ״לא תרגמת טוב,״ היא התלוננה. ״הם לא הבינו.״
    היא הביטה בקהל המגחך כילד שבוחן בבוז קן נמלי אש. כעבור רגע כבר עקפה את נושאת כליה ופנתה באנגלית ישירות אליהם. ״אנחנו רעבות, חבורת מטומטמים,״ היא אמרה עכשיו בקול, ״איפה הנימוסים המחורבנים שלכם?״
    את זה הם הבינו, ומרגע זה נהגו בנו די יפה. היה להם אוכל בשפע והם הושיבו אותנו לצד המדורה, הגישו לנו שתי קערות פלסטיק מלאות תבשיל חידתי שהדיף ניחוחות אש וקיץ וצפו בנו בשתיקה בזמן שאכלנו. כשסיימנו פנה אלינו הגבר הבלונדיני ושאל באנגלית חלקלקה איפה אנחנו מתכננות לישון. השמש כבר ירדה, והעולם, שעד לפני שעה קלה נדמה אין־סופי, חסר קצה, התכווץ לפתע לגודל המדורה הלוחשת של זרים מוחלטים. הצצתי בחברתי חסרת השם. ״יש לנו מקום,״ היא אמרה בביטחון. ״במורד הנחל.״ מבטי פנה מאליו אל עבר החושך, כאילו באמת ציפיתי לראות שםבית אגדות קטן, חמים ומואר, מחכה לנו על גדה רחוקה.
    ״אה כן?״ אמר הבחור, זוויות פיו רוטטות. ראיתי את אצבעותיו העכבישיות מתיישבות לנוח על כתפה. היא בחנה אותו, הרימה את ידו בקצות אצבעותיה כמסלקת מעליה סמרטוט מלוכלך, והניחה אותה בחזרה בחיקו.
    ״כן מתוק,״ ענתה בקור, ״אין לך מה לדאוג. לא ננצל את הכנסת האורחים המקסימה שלכם.״
    ״אין בעיה שתישארו,״ הוא ירק לתוך המדורה, ״נמצא לכן מקום.״
    ״דוד,״ קראה עכשיו בקור האישה מהצד השני של המדורה, ״אולי תתאפק? הן רק ילדות.״
    ״גם אני רק ילד,״ הוא הפטיר.
    ״לא אתה לא,״ היא אמרה בחדות, ״אתה בן שלושים ושבע. אתה יותר מבוגר ממני.״
    ״אה,״ הוא חייך בידענות מבחילה, ״אבל שנות אישה זה אחרת, כמו שנות כלב.״
    ״תתבייש לך,״ קרקר עכשיו האיש המבוגר ממקומו. הוא נשכב בגבו על מזרן ספוג ישן, מזרן שעוד נגלה שנחשב למיטה הטובה ביותר בבניאס, ״תפסיק להטריד את הילדות.״
    חברתי החדשה צפתה בוויכוח בעיניים מצומצמות. ״מה הם אומרים?״ היא לחשה לי. ומיד הרימה את ראשה ואמרה בקול:
    ״תדברו אנגלית, חבורת אנאלפביתים. אתם לא רואים שאני לא מבינה?״
    ״לא אמרנו שום דבר,״ פנה אליה דוד באנגלית, ״לחבורת המתחסדים כאן אין מספיק אופי להבין בדיחה מחורבנת,״ אבל מאותו רגע שמר את ידיו בחיקו.
    האישה התקרבה אלינו, התיישבה לצד חברתי החדשה והעבירה לה את הג׳וינט.
    ״הוא עוזב מחר,״ היא אמרה באנגלית, מחווה לעבר דוד, שהזדעף אבל לא מחה. ״אני יסמין, ואני הבן אדם היחיד בכל המקום הזה שאתן יכולות לסמוך עליו.״
    ״יש כאן עוד אנשים? חוץ מכם?״ שאלה הנערה ופלטה מפיה עננת עשן, וזו הבהירה לרגע את החושך.
    ״אה, כן. יש. לפעמים יש. אבל לא כולם ותיקים כמונו,״ היא אמרה בגאווה, ״אני כאן כבר חמישה חודשים. רובם סתם באים לסוף שבוע ועוזבים. נוח״ — החוותה בראשה אל עבר הזקן השוכב — ״כבר כאן שלושה קיצים ושני חורפים. לפחות זה מה שהוא אומר,״ היא הוסיפה בלחישה רמה, ״אי אפשר להאמין כאן לאף אחד בטווח של קילומטר. אנשים רק מגיעים לפה ומיד מתחילים לשקר כמו ברווזים. זה אולי המים.״
    מבטה של חברתי פנה מאליו אל הנחל והוא קרץ לה בחזרה, מערסל על גליו הכהים את אור הירח שהתגלה מבעד לעננים.
    ״אתם שותים מהנחל?״
    ״בטח. מאיפה נשתה? מברז מטונף של עיר? המים כאן טובים.״
    ״הבנתי, בטח. ויש כאן גם… אה, את יודעת, אנשים בגילנו?״ ברגע הראשון האישה נראתה נעלבת, כאילו די היה בשאלה לגזול ממנה בבת אחת את שנת הנעורים האחרונה שנשארה שלה בזכות. ״בגילכן?״ היא הפטירה, ״בנות כמה אתן בכלל?״ חברתי החדשה שלחה אליי מבט חטוף ואמרה: ״תשע עשרה. שתינו בנות תשע עשרה ואין לנו לא בית ספר ולא צבא ולא כלום, אז את מוזמנת להירגע.״
״למי אכפת?״ אמרה יסמין, ״למה שיהיה לי אכפת מבית הספר שלכן?״
    ״יש אנשים כל כך חטטנים…״

בזמן שהן דיברו אני התמלאתי לפתע הרגשה משונה — אותההרגשה שאדם אולי מרגיש בג׳ונגל כשהוא מבין שחיית טרףקטנה צופה בו מבין השיחים. הבטתי אחורה וליבי התחיל להלום בחוזקה. מתוך הסבך החשוך התנוצצו זוג עיניים, מביטות היישר אליי.
    ״מה זה? מה את רואה שם?״ קראה אליי יסמין.
    אימצתי את עיניי, אבל המחזה נעלם. ״חשבתי שראיתי…״ מלמלתי.
    ״מה? מה ראית?״ היא שאלה בקוצר רוח, ״ראית אותו? שוב היצור המשונה הזה מתגנב בין העצים? כל פעם…״ היא קמה על רגליה בעצבנות, פונה אל עבר השיח שבו הבטתי.
    ״יסמין,״ רעם עכשיו קולו של נוח, שחזר לדבר בעברית, ״שבי.״
    ״מה?״ היא רטנה, ״זה מורט לי את העצבים! אני לא יכולה להתעלם כל הזמן. זו ממש התנהגות מפחידה. בעיקר בלילה. הילד המשוגע הזה, מרגל אחרינו מהשיחים כמו איזו רוח רפאים מחורבנת.״
    ״ילד?״ שאלתי, ״איזה ילד?״
    ״הוא בא לראות אתכן,״ היא נשפה. ״הוא תמיד בא לרחרח כשמגיעות בנות. יותר גרוע מדוד,״ היא החוותה אל עבר הגבר הבלונדיני, שמשך בכתפיו.
    ״מה זה? על מה אתם מדברים?״ חברתי החדשה שאלה בעצבנות. היא קמה על רגליה ופנתה אל השיח, ״אני רוצה לראות.״ כשהתקרבה לשם נשמעו מהמקום נפצוצי עלים יבשים, כצליל זינוק של חיה בורחת.
    נוח קם ממקומו, וצללי המדורה הרחיבו לרגע את גופו הכחוש.
    ״תקשיבו לי רגע,״ הוא אמר באנגלית, ״בואי הנה. שבי. תקשיבו לי כי אני עומד להגיד לכן משהו. אם אתן כאן על הנחל, אתן צריכות ללמוד להתנהג. יש כמה דברים שאנחנו למדנו לכבד, וגם אתן תצטרכו. ואחד מהם, אני מבקש, הוא לא להתייחס לדנידין.״
    ״דנידין?״ חברתי שאלה, ״מה זה?״
    צמרמורת חלפה בגבי. באמת מסתובב כאן טיפוס כזה?
    ״דבר שני,״ הוא אמר בנוקשות, ״לא לשאול שאלות מטופשות. אתן לא צריכות לפחד,״ הוא הביט בי, ״ואתן לא צריכות לשאול שאלות, ובייחוד אתן לא צריכות להתייחס אליו. פשוט תתעלמו. מבחינתכן זה ינשוף קטן ובלתי מזיק שגר ביער. תצליחו לעשות את הדבר הקטן והפשוט הזה, נכון?״
    ״אבל למה…״ רטנה חברתי.
    ״ככה,״ קטע אותה נוח. ״כי ככה אמרתי. כי ככה זה כאן.״
    ״את נותנת לו להחליט עליכם ככה?״ היא פנתה עכשיו אל יסמין בתרעומת, ״זו ממש עריצות!״
    ״אה, לא,״ אמרה יסמין וזזה במקומה באי־נוחות מנזיפתה של הנערה הצעירה ממנה בעשרים שנה. ״אני אף פעם לא נותנת לאף גבר עריץ להיטפל אליי… אני לא כזאת בכלל… אבל מותק, אולי באמת כדאי שתקשיבו לו בעניין הזה. רק בעניין הזה תקשיבו לו.״
    ״ועוד דבר,״ רעם נוח, ונשכב שוב על מזרנו המלכותי, ״תשתו רק מהזרמים שמתחברים לנחל מהצפון. אחרת תקבלו דיזנטריה איומה, ואף אחד מפראי האדם פה לא יטפל בכן. ואם תרצו ללמוד איך משיגים כאן אוכל ואיפה לחרבן בטבע בלי להרוס לכולם את המצב רוח, אז תבואו אליי בשעות נורמליות.״

הבטתי בחבורה המשונה. כבר אז זיהיתי בהם מה שעוד אלמד לעומק אחר כך; הבוז כלפי החברה שדחתה אותם, ההתרסה כלפי החיים שהפסידו, הכאב שלא אִפשר להם להישאר בחיים ההם. בייחוד משכה את ליבי יסמין, שהפצע שלה — גם אם לא מאפייניו — היה הגלוי ביותר. היא ישבה והביטה מפה לשם כילדה, עיניה נפתחות בציפייה למשמע כל רחש: חיית לילה מתהלכת בשיחים, אוושת כנף מעליה, גץ מתפצפץ באש. בשבועות הקרובים אגלה לְמה חיכתה כך, אבל כבר עכשיו הייתה לי תחושה: למה שכולם מחכים תמיד.

ישבנו שם עוד רגע, ואחריו קמה חברתי החדשה על רגליה.
    ״טוב, היה נעים, עכשיו אנחנו צריכות ללכת.״
    ״אה,״ אמרה יסמין בהפתעה, ״באמת התמקמתן כבר? חשבתי שסתם אמרת. היה נראה שרק הגעתן.״
    ״בטח שהתמקמנו,״ היא החוותה אל עבר החושך בביטחון, ״במורד הנחל.״
    ״תינוקת שקרנית,״ קרא דוד ממקום מרבצו, ״ברור שהיא משקרת, את לא רואה? אין להן שום מקום במורד הנחל. היא אפילו לא למדה מאיפה לשתות מים. תינוקת זבת חוטם.״ הוא פנה אלינו באדישות, בלי לקום מפינת השינה שלו: ״תישארו כאן, תינוקות. נארגן לכן מקום לישון.״
    ״אנחנו מעדיפות ללכת הביתה. נכון?״ היא פנתה אליי, דוחפת את מרפקה אל צלעותיי.
    ״כן, בטח,״ אמרתי, ״נלך הביתה.״
    אנחנו יחד, ציינתי בפני עצמי. הגענו יחד ואנחנו עוזבות יחד.
    ״בעיה שלכן,״ הוא מלמל ונשכב לאחור.
    ״תבואו מחר,״ יסמין קראה אחרינו, ״אני רוב הזמן כאן.״

*

״אה, גברים תמיד רוצים למצוא לך מקום לישון,״ חברתי החדשה אמרה בשלווה כשיצאנו מטווח שמיעה, ״להדליק לך אש ולצוד לך את התרנגול הכי גדול במחוז וכל זה,״ היא עיקמה את פיה בבוז והציצה בי, כאילו בודקת כמה גברים הגישו לי את התרנגול הכי גדול במחוז, ״אסור לכעוס עליהם. הם בנויים ככה.״
    צעדנו אל תוך הלילה בנחת: מעלינו שמיים בהירים מרוב כוכבים ותחתיהם — בין עלי השיחים, על האדמה החמימה, אפילו על ענפי העצים — הגחליליות של עמק החולה. בריאות ושמנות, קורצות מכל עבר בצהוב, בירוק, בתכלת.
    תייקתי אותן בראשי בשלווה, באדישות כמעט, כתינוק הלומד את חיבוקה הראשון של אימו ומניח שככה יהיה תמיד, שכזה הוא העולם שאליו בא. קיצים רבים אחר כך עוד אחזור אל אותו עמק ולעולם לא אראה אותו כך שוב; לפעמים גחלילית אחת חיוורת תהבהב אליי בהילה חלושה, תקרוץ אליי מבין העלים כלועגת לתמימותי שתמה, אבל לעולם לא אחזה שוב בשפך אורן המתפרץ כמו באותו לילה ראשון על הנחל. עד היום אני בטוחה שבמונחים אקולוגיים זה היה אירוע חד־פעמי, אולי אפילו הזכירו אותו בחדשות — סופת הגחליליות של קיץ  2005 או משהו כזה. אבל באותם רגעים כל זה נראה לי טבעי, מובן מאליו, קבוע, נצחי; זהו לא אירוע של פעם בחיים, אלו לא ימי זוהר אחדים בתוך מערכת חיים שלמה של חושך — אלו הם חיי החדשים.