שקיעת הקולונל | בוטות של מחאה

רן יגיל

18.11.12 | nrg

אין לנו גבול איתם ובכלל מה לנו ולהם? אבל הם נוכחים ביומיום של חיינו כבר זמן־מה עם איומי הפצצה - האיראנים. כל כך מצויים הם, עד שמתבקש כי אחד מסופרינו הטובים והגדולים - ובלי עין הרע יש כאלה - ייצא למסע תומאס מאני ארוך ויכתוב דיסטוֹפּיה דמיונית על חיים בישראל תחת הכיבוש האִסלאמו-איראני.

עם זאת, איננו מכירים די את האמנות האיראנית. מלבד הקולנוע האיכותי שלהם שבראשו צץ תמיד שמו של עבאס קיארוסטמי, הרומן הגראפי 'פּרספּוליס' של הסופרת מרג'אן סטראפי והקלסיקון שלהם המשורר־הפילוסוף הסוּפי הנודע ג'לאל א־דין רוּמי בן המאה ה־13 שמתורגם כעת לעברית על ידי הסופר והמו"ל משה מנשהוף ואף מוזכר ומצוטט בסוף הספר שלפנינו והשפיע רבות על יוצרו - מלבד זאת, אין אנו נוגעים באמנות האיראנית כלל.

מחמוד דולת־אבּאדי (1940), שעדיין חי ופועל בינינו, הוא מגדולי סופריה של איראן שידע ויודע את נחת הצנזורה הנוראה של המשטר הטוטליטארי. עיקר תהילתו על המאגנום אופּוס שלו 'קלידר' - יצירה בת עשרה כרכים שפורסמה בשנות ה־80 של המאה הקודמת. סיפורה של משפחה כּורדית נוודית בכפר בצפון־מזרח איראן על רקע האווירה הפוליטית הטעונה מיד לאחר מלחמת העולם השנייה.

'שקיעת הקולונל' שלפנינו נכתב אף הוא בשנות ה־80, אך לא ראה אור בשל הצנזורה הנוקשה של המשטר האִסלאמי. רק לפני שנים בודדות הוא תורגם ללשון הגרמנית והופיע במערב, וכבר היה מועמד ל"פרס מאן האסיאני" לשנת 2011.

העניין בספר החשוף הזה הוא שאין בו כלל הרחקת עדות, פנייה למקום ולזמנים אחרים ורחוקים או אלגוריה בשל אימת המשטר. כלומר אין הוא כתוב כלל ברמז אלא בבוטות של מחאה אל מול ההווה המר של שלטון אכזר שהבטיח וניתץ את כל החלומות לשינוי מיוחל והפך אף גרוע מקודמו. דולת-אבּאדי במונולג העצוב והגלוי של הקולונל שלו אינו חוסך שבטו מן השלטון.

הימים ימי מלחמת איראן-עיראק. בלילה עגום וגשום - לגשם תפקיד מרכזי ברומן כבֶכי החולמים - מתדפקים שני שוטרים על שער ביתו של הקולונל הזקן. עד עלות השחר עליו לקבור את בתו, פַּרְבָאנֶה, בפרסית פרפר, איזה שם יפה, הצעירה שהוצאה להורג. שלושה מילדיו של הקולונל כבר מתו, ושני הנותרים - מסתובבים כרוחות בעולם, מתים־חיים.


עטיפת הספר בהוצאת "עם עובד, ספריה לעם"
בעטיפה: דיוקנו של הקולונל מוחַמַד תַקי ח'אן פּסיאן

ילדי המהפכה טורפים הכול, כל תקווה. קיים ניצול הרוח הצעירה והתזזיתית לטובת האינטרס הציני של המשטר. יש ביצירה טקסט ישר וטקסט מוטה. הטקסט המוטה חודר לתודעת הגיבור, אל עומקי המחשבה האינטימיים, אל המקומות האסורים והחבויים שאפילו לח'ומייני בכבודו ובעצמו אין שם דריסת רגל.

ממש כמקבת' השייקספירי חווה הקולונל הלוצינציות של דמויות סמכותיות מההיסטוריה של איראן, מציאות ודמיון משמשים אצלו בערבוביה. הוא הוזה כי ברצונו להתרכז בפעולה פשוטה של חלוקת סוכריות במקום כלי נשק וחומר תעמולה.

אם בתחילת הסיפור הוא עוד ניסה לשמור על מרחב אינטימי על ידי הקפדה חוזרת ונשנית של סגירת ביתו ונעילתו, בסוף הרומן כבר הכול פרוץ ולא אכפת לו. הוא מוותר על חייו, על פרטיותו, על קיומו כפרט. המהפכה בלעה אותו. הוא כבר לא מקפיד על סגירת הבית, יבוא אשר יבוא.

הקולונל אנלוגי לכּנרית של בתו המתה, אותה הוא מבקש לשחרר מן הכלוב בתום הסיפור, אך זו פורחת ונעלמת. אני מעריץ גדול של מונולוג הווידוי האינטימי באשר הוא ועוד כאן ברומן הזה, בְּמקרה טרגי, מייאש ועוצמתי כל כך. ראו את הפסקה החזקה הזאת:

'כל חיי סלדתי מעריפת ראשים. מעולם לא הבנתי את השיטה האכזרית הזו, להפריד ראש מגוף, בייחוד כאשר האדם כורע על ברכיו וכפות ידיו ממוסמרות לרצפה... איזו נקמה מתועבת'.

פרופ' חגי רם (לקרוא איראן בישראל) כתב אחרית דבר מתרימה ולמדנית לספר זה, המראָה לקורא הישראלי את שורשי השנאה האיראניים למערב ואת סיבתם. תמיד הם אומרים הקולוניאליזם-הקולוניאליזם, השטן הקטן (ישראל) והשטן הגדול (ארצות הברית), אבל רם במסתו הנלווית סוקר בתמציתיוּת את ההיסטוריה האיראנית שלפני המהפכה האִסלמאית ומראה לנו את נקודות השבר על פני הרצף וכיצד המערב - בתחילה בעיקר עמי אירופה ורק אחר כך ארצות הברית שנחשבה דווקא מיטיבה עם העם האיראני בעבר הלא כל כך רחוק - ניצל באופן ציני את איראן ומשאבּיה בהתייחסו לעם האיראני ולמסורתו כצללים לא קיימים.