כמו הריון נצחי
אחרי שנות שתיקה מוציאה חוקרת המיסטיקה והמשוררת פרופ' חביבה פדיה ספר פרוזה ראשון, "עין החתול". אחריו תוציא דיסק, ספר שירה וכתב עת, ואף תפתח גלריה
חביבה פדיה פותחת את השער לביתה שברובע העתיק של באר שבע. הבית ספון מאחורי גדר בטון לבנה ומוצקה ומתבלט ברחוב הדל, שרוב הבתים בו מטים לנפול. פניה מוצלים מתחת לכובע בוקרים לבן, רחב שוליים, וסביבה חתולים וכלבים ממורטטים. חדר העבודה גדוש בספרים בכריכות צבעוניות, ובמרכזו תוכי מדבר שעומד על גג כלובו הפתוח; פדיה קנתה אותו לבעלה, חוקר היהדות דוד סורוצקין.
התוכי קצוץ הכנף דומה ולא דומה לפדיה עצמה. משיריה עולה כי היא חשה לעתים כלואה כמוהו, אך מסלול חייה מצביע על חתירה עיקשת אחר חירות מחשבה ועשייה. פדיה, פרופ' להיסטוריה באוניברסיטת בן גוריון החוקרת בעיקר קבלה ומיסטיקה יהודית, ומשוררת בעלת עוצמה שפירסמה שני ספרי שירה שזכו בפרסים, הופכת בשנים האחרונות למרכז של חיים תרבותיים ורוחניים בבאר שבע.
פדיה אינה נכנעת בקלות לניסיונות לתייגה. היא דתייה, אך בעבורה הפרקטיקה של הדת אינה ממוסדת או ציבורית, אלא נתונה לפרשנות. היא חוקרת מקורית, אך גם ממשיכה שושלת של מקובלים שחוו התגלויות מיסטיות (היא נינתו של המקובל העיראקי המפורסם יהודה פתיה). היא הקימה את "אנסמבל היונה" שבישר את מגמת החזרה לפיוט, ושיתפה פעולה עם ברי סחרוף במופעים שהוקדשו לשיריו של אבן גבירול.
היא נמצאת כעת בעיצומו של רנסאנס אישי, שכולל ספר פרוזה ראשון, "עין החתול" (עם עובד), ספר השירה "דיו אדם" (הקיבוץ המאוחד) שייצא החודש, דיסק ראשון לאנסמבל יונה (נענע דיסק), הקמת הגלריה לאמנות "מצב העיר" בבאר שבע, וייסודו של כתב עת לספרות ואמנות בעיר. החודש פורסמו שניים משיריה בכתב העת האמריקאי "World Literature Today", ועמם חלקים מראיון שערכה אתה הלית ישורון ב"חדרים" ב-2002. מאז הראיון פדיה לא פירסמה יצירות חדשות, או לפי הגדרתה "נאלמה".
במה עוסק הספר החדש?
"אלה סיפורים על חתולים, עם ממד של סיפורים על בני אדם ועל באר שבע. זהו דין וחשבון על שטח הפקר, על החיה במצב האורבני כזרה וכפליטה, וזה מתחבר למצב היהודי-ישראלי. יש בספר סיפורים על אנשים הנודדים בעיר ופרגמנטים מיתולוגיים על היהדות. אין עורך לספר, העדפתי קריין - הלית ישורון.
"הספר מציג גם דין וחשבון על הפריפריאליות. באר שבע היא מקום אכזרי לחיות. אני חושבת שזהו אחד מכתבי האישום הגדולים נגד האנושות, העובדה שברגע שהחיה כבר לא פונקציונלית, לא צריך אותה. הספר הוא צעקת כאב".
את מאמינה בגלגול נשמות?
"כן, אבל לא הייתי רוצה שיישמע שאני מאמינה שבן אדם מסוים התגלגל לחיה מסוימת. לכל דבר במיסטיקה אני נותנת אינטרפרטציה. אני מאמינה שיש משהו הקשור בקארמה שיכול לחזור על עצמו בשביל תיקון וריפוי בנסיבות טראומטיות, ושברגעים האלה יכולה להיות נקודת מגע בין אדם לחיה. ככל שאדם מתפתח בחיים, כך הוא מונע מעצמו להתגלגל סתם בתוך גלגל הקיום".
נראה שהכתיבה על חיות מתחברת לחיפוש ארוך השנים שלך אחר קול ושפה, ולעיסוק שלך במי שחסרים אותם. איך זה מתקשר מבחינתך למיסטיקה?
"זו נקודה חשובה. לפעמים אני מרגישה שאני יודעת מה החיה אומרת. עד כדי כך אני מזדהה. הקשר של זה למיסטיקה הוא חוויית הכפילות של שפה וקול: אני חווה את השפה, עד כאב, ככלי שלא מתואם לכל מה שאתה רוצה להביע. האילמות תובעת ממך להכיר בקיומו של מקור, ולא משנה אם תקרא לו 'אלוהים' או 'מה שמעבר למציאות'. באילמות יש התפוצצות מרוב מלאות, וזה הרגע של המקור. הדבר הזה כואב ומעיק. זהו הקשר בין התגלות למועקה".
את מדברת על החיפוש אחר קול גם עם נורית אביב בסרטה "משפה לשפה" (2004), ומחברת זאת לפיוט.
"נכון. הרגשתי רוויה במוסיקה פנימית שאין לה ביטוי, והיא לא מסונכרנת למרחב החיצוני. לפעמים הרגשתי שאני כמעט מתמוטטת מרוב שאני מתפקעת, כמו הריון שלעולם לא ייגמר. רציתי להוציא את מוסיקת הקודש כקול בעולם החיצוני, וזה היה קשור למהלך המוסיקלי. הקמתי את 'אנסמבל היונה' ב-2003 להופעה חד-פעמית בפסטיבל העוד. ברי סחרוף שמע והתלהב, והתחלנו להופיע אתו. מאז יזמתי עוד מהלך של רוק ופיוט עמו, ואחר כך עבדנו יחד במופעים של שירי ישראל נג'ארה ובמופע של שירי אבן גבירול".
פדיה נולדה לפני 43 שנים, בכורה למשפחה שמוצאה מעיראק. הקשר המשפחתי שעיצב את גורלה של פדיה היה דווקא עם סבה. לסב, בנו של המקובל הרב יהודה פתיה ומקובל בעצמו, היה כוך קטן למכירת ספרים בשוק מחנה יהודה, ונכדתו היתה לתלמידתו הנאמנה. פדיה גדלה בתחושת ייעוד, אף שהיא מהססת להודות בכך. עם זאת, היא זוכרת איך סבה היה מגיע לבית המשפחה מדי בוקר, ומפרש את חלומות הלילה שלה באופן המזכיר ארכיטיפים מיסטיים יונגיאניים.
את תיכון מעלה בירושלים עזבה לטובת תיכון אקסטרני, ומיד לאחר מכן הגיעה לאוניברסיטה. בזמן הדוקטורט עזבה לתקופה קצרה לטובת לימודים בבית הספר לתיאטרון החזותי בירושלים, אולי בעקבות אביה, שחלם להיות שחקן.
על תהליך ההתבגרות מספרת פדיה: "העניין של הקול והאלם ליווה אותי תמיד, והחריף בלימודים באוניברסיטה. האלם הראשון היה עם הכניסה לאוניברסיטה בגיל צעיר, פחות מ-17. לא השלמתי את התיכון אלא עשיתי אקסטרני, וכדי להיכנס לאוניברסיטה כתבתי בקשה. הייתי אדם לא קונוונציונלי, ולא ידעו מה לעשות אתי. לא השתלבתי במסגרות. הייתי יוצאת מהכיתה באמצע השיעור ורצה בחצר בצעקות. לא היה לי קל. נעתי בין בעיות עם אוכל ותקופות של אנורקסיה.
"גדלתי בהרגשה שאני לא קשורה. אני יכולה לתת לזה הסברים פוליטיים וחברתיים, אבל אולי מדובר במשהו מטאפיסי. אתה מרגיש כך, זה כואב לך, אתה מרגיש בעוצמה כזאת שאתה רוצה להגיד משהו. זה המשיך עוד הרבה זמן. ניסיתי לכתוב ולא אהבתי את מה שאני עושה. רק עם כתיבת השירים שנכנסו אחר כך לספרי הראשון, 'תיבה סתומה', משהו השתחרר".
גם במרכז יש פריפריה
מה זה אומר להיות מקובלת?
"אני לא יודעת אם לקרוא לזה כך. הכוונה למי שמתעסק בפרקטיקות של שאיפה להתגלות או לומד מיסטיקה, או לשילוב של השניים. אותי מעניינת דרך ההתפתחות הרוחנית במיסטיקה".
והדרך הזאת ממזגת את ההתגלות והלימוד.
"כן. אני שואלת איך לפרש, להגדיר ולעדכן את המסר הרוחני לכל אדם".
איך אפשר להכניס את הדרך הרוחנית לאקדמיה?
"אני לא מכניסה לאקדמיה דברים שאינם אקדמיים. מלת הקסם שלי היא כפילות. יש עיון מתודולוגי בקבלה שמיוסד על קונטקסט והיסטוריה, ובצד השני יש שאלה כיצד קוראים את הקבלה כטקסטים שמיועדים להנחות אדם להשתחרר ברמה הרוחנית. אין סתירה בין הדברים. תלמידים מגיעים אלי עם שאלות ומבקשים ייעוץ וריפוי, וזה רצף טבעי. לפעמים אני חושבת שהמרחק בין ללמוד לבין להתרפא לא גדול כל כך".
לא קשה לפלס דרך באקדמיה עם רגישויות ואמונות כמו שלך?
"בהחלט. תהליך קבלת הפרופסורה החל אחרי לידת בתי (בת 12), ופתח מחול שדים מטורף שנמשך זמן רב. השנים ההן כמעט חיסלו אותי, ואחרי שפירסמתי את ספרי המחקר לא יכולתי לכתוב יותר. אני לא רוצה להיזכר בזה כי קרו דברים קשים. כיום, לשמחתי, אני במחלקה להיסטוריה של עם ישראל, ועכשיו יש חסד, שמחה ויצירה במה שקורה עם התלמידים. "כאשר אתה מקבל את הסבל וההשפלות והדחייה, אפשר לראות בזעם הזה הכרה. אני תמיד צוחקת ואומרת שהשונאים שלי הכירו בי ראשונים. אבל זה בדיעבד. לקח לי זמן לצאת מהמצב הטראומטי. התעייפתי אז, ואת הכוחות שלי הוצאתי על 'עין החתול' ועל 'אנסמבל היונה'. זו היתה בריחה מהתשלום הכבד לעולם האקדמי".
בעבר אמרת כי באר שבע היא מקום הגלות שלך מירושלים. הדברים השתנו מאז?
"כואב להגיע לירושלים. אני מתגעגעת אליה, אבל מזדהה עם באר שבע, ושוב נעשיתי קרועה בין העולמות. לבאר שבע הגעתי כי כאן היתה לי אפשרות לעבוד. בהתחלה הייתי כאן מתוך סבל, אבל היום זה מהזדהות. יש בבאר שבע סצינה חיה ואקשן אדיר. גלריית 'מצב דרום', שאקים עם 'רשימו' (עמותה לאמנות ותרבות שייסדה), תיתן מבט על הפריפריה מתוך עצמה".
מהי פריפריה בעינייך?
"מתוך הפריפריה אפשר לומר שפריפריה היא לא מקום, פריפריה היא חסימה. אבל חסימה יכולה להתרחש גם בלב המרכז, ואז מתרחשת יצירה פריפריאלית שלא מזיזה לאף אחד. לעומת זאת, עשייה בוערת וכואבת עשויה להיות האוונגרד. הדרום הצטייר כך בסצינה של הרוק בשנות ה-90, והיום הוא פותח סצינות נוספות".