תשעה נסיכים לאמבר
רוג'ר זילאזני, דורית לנדס (תרגום)
Roger Zelazny, Nine Princes in Amber
1
הסוף החל, לאחר מה שנראָה לי כנצח.
ניסיתי לפתל את בהונותי והצלחתי. הייתי שרוע במיטה, בבית-
חולים, ורגלי היו נתונות בגבס, אך הן היו עדיין רגלי.
עצמתי ופקחתי את עיני שלוש פעמים.
החדר התיצב.
היכן לעזאזל נמצאתי?
אז הסתלקו הערפילים לאִטם, ושב, אלי חלק ממה שקרוי זכרון.
נזכרתי בלילות ואחיות וזריקות. בכל פעם שהחלה התבהרות, היה
מישהו בא ונועֵץ בי משהו. כך זה היה. כן. כעת, למרות זאת,
הרגשתי כמעט בסדר, הם יצטרכו להפסיק.
האם יצטרכו להפסיק?
מחשבה החרידה אותי: יִתכן שלא.
ספקנות טבעית מסוימת לגבי טוהר כל המניעים האנושיים הופי-
עה, והעיקה על חָזי. פתאום ידעתי כי סוּמַמתי יתר-על-המידה. ידע-
תי שלא היתה לכך סיבה מוצדקת לפי הרגשתי התקינה עתה, ומכאן
הסקתי שגם עכשיו לא יפסיקו - אם מישהו שילם להם כדי שימשי-
כו לעשות זאת. שחק אִתם בקור רוח והמשך להיראות מסומם, אמר
קול שהיה הגרוע אך החכם שבי. וכך עשיתי.
אחות דחקה את ראשה בדלת כעשר דקות לאחר-מכן, ואני כמובן
נחרתי בשלוָה. היא הלכה.
בינתים שיחזרתי קצת ממה שקרה.
זכרתי במעוּמעם כי אירעה לי תאונה כלשהי. מה שקרה אחר-כך
היה מטושטש עדיין, ולגבי מה שקרה לפני-כן לא היה לי שום
מושג. זכרתי שקודם הייתי בבית-חולים, ואחר-כך הועברתי למקום
הזה, אך לא ידעתי מדוע.
רגלי היו בסדר. חזקות דיין להחזיקני, אם כי לא ידעתי כמה זמן
חלף מאז שנשברו - ידעתי שנשברו.
התישבתי. זה דרש מאמץ גדול מכיון ששרירי היו עייפים מאוד.
בחוץ היה חושך וקומץ כוכבים ניצבו ערוּמים מעבר לחלון. החזרתי
להם קריצה, והעברתי את רגלי על פני קצה המיטה.
הייתי מסוחרר, אך כעבור זמן-מה פחתה הסחרחורת ואני התרו-
ממתי, אחזתי במוט למראשות המיטה וצעדתי צעד ראשון.
בסדר. רגלי החזיקוני.
מכאן, שמבחינה תיאורטית הייתי במצב תקין לצאת החוצה.
חזרתי למיטה, התמתחתי וחשבתי. הזעתי ורעדתי. מראות של
שזיפים מסוּכרים וכו'.
במדינת דנמארק היתה צחנת רקב...
זו היתה תאונת מכונית, נזכרתי. חתיכת תאונה...
הדלת נפתחה, ואור חדר בעדה; דרך הסדקים שמתחת לעפעפי
ראיתי אחות וּמַזרק בידה.
היא התקרבה למיטתי. טיפוס היפי, שער כהה וזרועות גדולות.
כשניגשה למיטה, התישבתי.
"ערב טוב" - אמרתי.
"מה - ערב טוב" - השיבה.
"מתי אני יוצא מכאן?", שאלתי.
"צריך לשאול את הדוקטור."
"שאלי אותו" – אמרתי.
"אפשר בבקשה את שרווּלך."
"לא, תודה."
"אני צריכה לתת לך זריקה."
"לא, את לא צריכה, ,אינני זקוק לה."
"דומני שהדוקטור קובע זאת."
"אז שלחי אותו לכאן, ונשמע זאת מפיו. אבל בינתים לא אסכים
לכך."
"עלי למלא את ההוראות."
"כך אמר גם אייכמן, ותראי מה קרה לו" - הנדתי ראשי
באִטיות.
"בסדר" - היא אמרה. "אני צריכה לדווח על כך..."
"אנא עשי זאת" - אמרתי - "וכשאת מדווחת מסרי לו שהחלטתי
לצאת מכאן בבוקר."
"זה בלתי אפשרי, אינך יכול אפילו ללכת - והיו לך פגיעות
פנימיות..."
"נראה", פסקתי - "לילה טוב."
היא יצאה ברשרוש מבלי לענות.
שכבתי והירהרתי. נראה שנמצאתי באיזשהו מקום פרטי, זאת
אומרת שמישהו כיסה את ההוצאות. את מי הכרתי? - אך לעיני לא
הופיעו שום דמויות של קרובים או ידידים. מה נותר? - אויבים?
חשבתי לרגע.
מאומה.
אין איש שיעשה לי טובה שכזאת.
החלקתי במכוניתי מעבר לצוק ולתוך אגם, נזכרתי לפתע. זה היה
כל שזכרתי.
הייתי...
התאמצתי ושוב התחלתי להזיע.
לא ידעתי מי אני.
כדי להעסיק את עצמי התישבתי והסרתי מעלי את כל התחבושות.
מתחתיהן נראיתי בסדר, ונראָה לי שזה הדבר שיש לעשות. שברתי
את הגבס שעל רגלי הימינית בעזרת תמוכת מתכת שהוצאתי ממרא-
שות המיטה. היתה לי תחושה פתאומית שאני חייב לצאת במהירות,
שאני צריך לעשות משהו.
ניסיתי את רגלי הימינית. היא היתה בסדר.
שיברתי את הגבס מעל רגלי השמאלית, קמתי וניגשתי לארון.
לא היו בו בגדים.
אז שמעתי צעדים. חזרתי למיטה וכיסיתי את הגבס השבור והתח-
בושות שהסרתי מעלי.
הדלת שבה ונפערה פנימה.
אור הציף את סביבותי, וברנש בעל-בשר במלבוש לבן עמד ליד
הקיר וידו על המַפסק.
"אני שומע שאתה עושה לאחות חיים קשים" - אמר ; לא המשכתי
להעמיד פני ישן.
"איני יודע" – אמרתי - "במה?"
הקמט במצחו לימד שהתשובה הטרידה אותו למשך שניה או
שתים, אך הוא השיב - "הגיע הזמן לתת לך זריקה."
"האם אתה רופא?" - שאלתי.
"לא, אבל הוסמכתי לתת לך זריקה."
"ואני מסרב לקבלה, וזוהי זכותי החוקית. מה זה ענינך?"
"אתה תקבל את הזריקה שלך" - אמר, פסע וסבב לצדה השמאלי
של המיטה. בידו האחת היה מזרק, שלא נראה קודם-לכן.
זו היתה מהלומה מרושעת מאוד, כעשרה סנטימטרים לערך מתחת
לחגורה, והוא נפל על ברכיו.
"--!" - פלט, לאחר זמן.
"אם תשוב ותתקרב למרחק יריקה" - אמרתי - "תראה מה יקרה
לך."
"יש לנו שיטות לטפל בפצינטים כמוך" - השתנק.
כך ידעתי שהגיע הזמן לפעול.
"איפה הבגדים שלי?" - שאלתי.
"--!" - חזר על עצמו.
"אם כך, נראה לי שאצטרך לקחת את בגדיך. העבר לי אותם."
הפעם השלישית כבר היתה משעממת, השלכתי את כלי המיטה
על ראשו וחבטתי בו בתמוכת המתכת.
הייתי אומר שבתוך שתי דקות עטיתי כולי לבן. צבעם של מובי
דיק וגלידת וניל. גועל-נפש.
דחפתי אותו לתוך הארון והסתכלתי מבעד לחלון המסורג. ראיתי
את הלבנה הזקנה ובזרועותיה הלבנה הצעירה מרחפות מעל לשורת
צפצפות. הדשא היה כסוף ומבהיק. הלילה התמקח בחולשה עם
השמש. לא היה דבר שיכול ללמדני היכן נמצאתי. ככל הנראה הייתי
בקומה השלישית של הבנין, ומאלומת אור שהושלכה לשמאלי
מלמטה ניתן לאתר חלון בקומה הראשונה; מאחוריו כנראה היה
מישהו ער.
יצאתי מהחדר ובחנתי את המסדרון. לשמאלי היו ארבע דלתות
נוספות, שתים בכל צד, והמסדרון הסתיים בקיר ובו חלון מסורג.
הערכתי שמאחורי הדלתות היו חדרים דומים לשלי. קרבתי לחלון
והשקפתי החוצה. ראיתי עוד דשא, עוד עצים, עוד לילה ושום דבר
חדש. סבבתי ופניתי לכיוון השני.
דלתות, דלתות, דלתות, ומתחתיהן לא בקע כל אור. הקול האחד
שנשמע היו צעדי בנעלים השאולות, הגדולות ממידתי.
שעונו של הברנש הצוחק הורה על ארבע ארבעים וחמש. תמוכת
הברזל היתה בתוך החגורה, מתחת לז'קט הלבן של האח, ובלכתי
שיפשפה את עצם המתניִם. מדי עשרה מטרים היתה קבועה בתקרה
נורה שהשליכה כארבעים ואַט של אור.
הגעתי למדרגות שהוליכו מימין למטה. ירדתי בהן. המדרגות היו
דמומות ומכוסות בשטיח.
הקומה השניה נראתה כמו הקומה שלי: שורות של חדרים;
המשכתי בדרכי.
כשהגעתי לקומה הראשונה פניתי ימינה וחיפשתי דלת שמתחתיה
נבע אור.
מצאתי אותה בסמוך, לסוף המסדרון. לא טרחתי לנקוש.
הטיפוס שישב שם בחלוק-בית צבעוני מחריד, ליד שולחן גדול
ומבהיק, בדק איזשהו יומן. זה לא היה חדר-חולים. הוא הרים אלי
עינים יוקדות ורחבות, ושפתיו נפתחו לקראת זעקה שלא השמיעו -
אולי בגלל הבעתי הנחושה. הוא קם על רגליו במהירות.
סגרתי את הדלת מאחורי, התקרבתי ואמרתי "בוקר טוב. יש לך
בעיות."
כנראה שאנשים תמיד מגלים סקרנות לגבי בעיות. מכיון שכעבור
שלוש השניות שנדרשו לי כדי לחצות את החדר, מלותיו היו: "למה
אתה מתכוון?"
"אני מתכוון" - אמרתי - "שבקרוב תסבול מתביעה משפטית על
שהחזקתם אותי כאן בבידוד, ועוד תביעה על טיפול רפואי לא נאות,
על שימוש חסר אבחנה בסמי הרדמה. אני כבר סובל מסימפטומים
של גמילה ועלול לעשות משהו אַלים..."
הוא הזדקף.
"הסתלק מפה" - אמר.
ראיתי על שולחנו חפיסת סיגריות. נטלתי סיגריה ואמרתי: "שב
וסתום את פיך. יש דברים שאנחנו צריכים לדבר עליהם."
הוא התישב אבל לא סתם את הפה.
"אתה מפר כמה תקנות" - אמר.
"נניח לבית-המשפט להחליט מי האשם" - השבתי - "אני רוצה
את בגדי וחפצי האישיים, אני יוצא מכאן."
"אינך נמצא במצב -"
"איש לא שאל אותך. פעל בזריזות, וָלא - תיתבע לדין."
הוא קירב את ידו לכפתור שעל השולחן, אך אני הכיתי בה.
"כעת!", אמרתי - "היית צריך ללחוץ על הכפתור כשנכנסתי.
עכשיו כבר מאוחר מדי."
"מר קוֹרי אתה מקשה מאוד..."
קוֹרי?
"אני לא אישפזתי את עצמי כאן" – אמרתי - "אבל יש לי בהחלט
הזכות להוציא את עצמי מכאן. כעת הגיע הזמן. אז בוא נעשה מה
שצריך."
"ברור שבמצבך אינך יכול לעזוב את המוסד הזה" - השיב -
"איני יכול להרשות זאת. אקרא למישהו מיחזיר אותך לחדרך,
וישכיב אותך במיטה."
"אם תנסה לעשות זאת, תגלה בדיוק באיזה מצב אני. עכשיו יש
לי כמה שאלות. הראשונה היא - מי הכניס אותי לכאן, ומי משלם
את החשבון?"
"טוב" - נאנח ושפמו הזעיר והבהיר נפל ככל שאך יכול.
הוא פתח מגירה והכניס את ידו לתוכה; אני עמדתי על המשמר.
הפלתי אותו מידו לפני שהסיר את נצרת-הבטחון, זה היה 32.
יפה מאוד, קולט. לחצתי על הנצרה בעצמי כשנטלתי אותו מעל
לשולחן, כיוונתי אותו ואמרתי: "אתה תענה לשאלותי. ברור שאתה
סבור שאני מסוכן, יתכן שאתה צודק."
הוא חייך בקושי, הצית לעצמו סיגריה, ואם התכוון להפגין שהוא
שולט במצב, זו היתה שגיאה: ידיו רעדו.
"בסדר, קוֹרי - אם זה מה שיעשה אותך מאושר" – ענה - "אחותך
הכניסה אותך לכאן."
? ? - חשבתי לעצמי.
"איזו אחות?" - שאלתי.
"אוולין" – השיב.
השם, לא עורר בי דבר, על כן אמרתי "זה מגוחך. לא ראיתי את
אוולין זה שנים. היא לא ידעה כלל שאני נמצא בחלק הזה של
המדינה."
הוא משך בכתפיו.
"אף-על-פי-כן..."
"היכן היא נמצאת כעת? אני רוצה להתקשר אתה" - אמרתי.
"הכתובת אינה תחת ידי."
"השג אותה."
הוא קם. ניגש אל ארון התיוק. חיפש והוציא כרטיס.
בחנתי את הכרטיס. מרת אוולין פלומל... גם הכתובת בניו-יורק
לא היתה מוכרת, אולם למדתי אותה על-פה. בכרטיס נאמר ששמי
הפרטי הוא קארל. יופי. נתונים נוספים.
תקעתי את האקדח בתוך החגורה, ליד התמוכה, כמובן שלפני-כן
השבתי את הנצרה למקומה.
"אוקיי" - אמרתי לו – "איפה הבגדים שלי, ומה בדעתך לשלם
לי?"
"בגדיך ירדו לטמיון בתאונה" – אמר – "ואני חייב לומר לך
שרגליך בהחלט נשברו - השמאלית נשברה בשני מקומות. אומר לך
בכנות, איני יכול להבין כיצד אתה מצליח לעמוד על רגליך, עברו
רק שבועיִם -"
"תמיד אני מחלים במהירות", אמרתי - "וכעת בענין הכסף..."
"איזה כסף?"
"הסדר מחוץ לבית-המשפט בענין תלונתי על טיפול בלתי נאות,
והאישום השני."
"אל תהיה מגוּחך!"
"מי מגוחך? אסכים לקבל מידיך אלף, במזומן, כרגע."
"אין בדעתי אפילו לדון בדבר כזה."
"ובכן, מוטב שתשקול, כי בין אם תזכה או תפסיד בתביעה
שאגיש, חשוב על השם שיצא למקום הזה אם אצליח לארגן מספיק
פרסומת לפני המשפט. אני בודאי אתקשר עם ההתאחדות הרפואית
האמריקנית, עם העיתונות, עם -"
"סחטנות", הוא אמר - "ואני לא אתן ידי לכך."
"שלם עכשיו או אחר-כך, אחרי צו בית-המשפט" – אמרתי - "לא
אִכפת לי. עכשיו זה יהיה זול יותר."
אם יעשה כדרישתי אדע כי ניחושי היו נכונים והיה כאן משהו
מלוכלך.
הוא נעץ בי מבטו. איני יודע למשך כמה זמן.
בסופו של דבר אמר: "אין לי כאן אלף."
"אמור כמה אתה מציע כפשרה" - אמרתי.
הוא, לאחר שתיקה נוספת: "זו הוצאת רכוש שלא כחוק."
"לא. את זה שַלֵם – ושאַ, צ'רלי. הַחלט."
"יתכן שאמצא חמש מאות בכספת."
"הבא את הכסף."
לאחר שבדק את תכנה של כספת קיר קטנה, אמר לי שיש לו רק
ארבע מאות ושלושים, וכיון שלא רציתי להשאיר טביעות אצבעות
על הכספת, רק כדי לבדוק אותו, הסכמתי ותחבתי את השטרות
לתוך כיסי.
"מיהי חברת המוניות הקרובה ביותר המשמשת את המקום הזה?"
הוא נקב את שמה, ואני בדקתי בספר הטלפונים שגילה לי, כי
נמצאתי בצפון מדינת ניו-יורק.
אמרתי לו לחייג ולהזמין בעבורי מונית, מכיון שלא ידעתי את
שם המקום ולא רציתי שידע מהו מצבו של זכרוני. אחת התחבושות
שהסרתי היתה כרוכה סביב ראשי.
כשעשה את הסידורים שמעתי אותו נוקב את שם המקום: הוא
נקרא בית-החולים הפרטי גרינווּד.
כיביתי את הסיגריה שלי, לקחתי סיגריה אחרת, והסרתי משא
של כמאה קילו מעל רגלי, בהתרווחי בכיסא חום מרוּפד ליד ארון
הספרים שלו.
"נמתין כאן ואתה תלווה אותי לדלת" - אמרתי.
לא שמעתי אף מלה נוספת מפיו.
2
השעה היתה שמונה בקירוב כשהמונית הורידה אותי ליד פינה
סתמית בעיר הקרובה ביותר. שילמתי לנהג והסתובבתי כעשרים
דקות. אחר-כך נכנסתי למזנון, מצאתי לעצמי ספסל פנוי, והזמנתי
מיץ, ביצים, לחם קלוי, קותל חזיר ושלושה ספלי קפה. קותל החזיר
היה שמנוני מדי.
לאחר שהקציתי לארוחת-הבוקר כשעה, התחלתי ללכת, מצאתי
חנות בגדים וחיכיתי עד שנפתחה בתשע ושלושים.
קניתי זוג מכנסים, שלוש חולצות ספורט, חגורה, בגדים תחתוניים
וזוג נעלים שהתאים למידתי. רכשתי גם ממחטה, ארנק כסף ומַסרק
כיס.
אחר-כך איתרתי את תחנת גרייהאונד, ועליתי על אוטובוס לניו-
יורק. איש לא ניסה לעצור בי. דומה היה שאיש אינו מחפש אחרי.
ישבתי שם והתבוננתי בנוף בצבעי הסתיו, רוחות עזות שנשבו
בשמים בוהקים וקרים דיגדגו את פני. חזרתי והעברתי לפני את כל
מה שהיה ידוע לי עלי ועל הנסיבות שבהן נמצאתי.
אושפזתי בבית-החולים גרינווּד בשם קארל קוֹרי על-ידי אחותי
אוולין פלומל. הדבר היה לאחר תאונת דרכים, שאירעה לפני כחמי-
שה-עשר ימים, בתאונה נשברו כמה מעצמותי, אך אלה כבר לא
הטרידו אותי. לא זכרתי את אחותי אוולין. לאנשי בית-החולים
ניתנה הוראה להחזיק אותי במצב פאסיבי, אך הם חששו מהחוק
כאשר השתחררתי ואיימתי עליהם. אוֹקיי. מישהו פוחד ממני, מסיבה
כלשהי. אשחק אותה בשביל המשחק.
אילצתי את זכרוני לשוב אל התאונה והגיתי בה עד שראשי כאב.
זו לא היתה תאונה; זה היה הרושם שלי, אף שלא ידעתי מדוע.
אגלה מה קרה ומישהו ישלם על כך. הם ישלמו הרבה, הרבה מאוד.
זעם איום התלקח במרכז גופי. כל מי שניסה לפגוע בי או להשתמש
בי סיכן את עצמו וכעת יקבל את המגיע לו, מי שעשה זאת. חשתי
תשוקה עזה להרוג, להשמיד את האחראי לכך - ואני ידעתי שלא
היתה זו הפעם הראשונה בחיי שחשתי כך, וידעתי גם כי בעבר
פעלתי ועשיתי זאת, יותר מפעם אחת.
הסתכלתי מבעד לחלון, התבוננתי בעלים הנושרים.
כשנחתתי בעיר הגדולה ניגשתי קודם כל למקצצה הקרובה, לתג-
לחת ותספורת. הדבר השני שעשיתי היה החלפת החולצה והגופיה
בבית-השימוש, מכיון שאיני יכול לסבול שיער קצוץ על גבי, ה- 32,
האוטומטי, בבעלותו של אותו אלמוני מגרינווּד, נשאר בכיסו הימיני
של הז'קט. אני מניח שאם אחותי או גרינווּד רצו לעצרני בלא דיחוי,
יכלו להשתמש בסעיף סאליבאן. בכל זאת החלטתי להחזיק באקדחי.
יהא עליהם למצוא אותי תחילה, ואני רציתי סיבה. אכלתי ארוחת-
צהרים מהירה, נסעתי בתחתית ובאוטובוסים במשך שעה, ואחר-כך
לקחתי מונית לכתבתה של אוולין בווסטצ'סטר. אוולין, אחותי
הרשמית, שקיויתי כי תעורר את זכרוני.
לפני שהגעתי לביתה החלטתי על שיטת הפעולה שלי.
כשדלתו של הבית הישן והעצום נפתחה לפני, בתגובה לנקישתי,
לאחר, המתנה של כשלושים שניות, ידעתי מה אומַר. חשבתי על כך
כשצעדתי בשביל הלבן, הארוך והמתפתל, בין האלונים והאדרים.
העלים רחשו מתחת לרגלי והרוח הקרה הכתה בערפי שגולח זה
לא-כבר, בתוך צוארונו, המורם של הז'קט. ריח בושם השיער נתערב
בריח הרקב של רצועות הקיסוס שהצטופפו על קירות הבית. לא
עלתה בי שום תחושה של הכירוּת. לא נראָה לי שהייתי במקום מימי.
נקשתי. וההד החזיר את הנקישה.
תקעתי את ידי בכיסי וחיכיתי.
כשהדלת נפתחה חייכתי והנדתי בראשי אל המשרתת; פניה היו
כהים ומכוסים בשומות, והיא דיברה במבטא פורטוריקני.
"כן?" - היא אמרה.
"אני מבקש לראות את גב' אוולין פלומל."
"מה שמך, בבקשה?"
"אני אחיה, קארל."
"או, היכנס בבקשה" – אמרה.
נכנסתי לחדר הכניסה שרצפתו היתה פסיפס של אריחים ורדרדים
וירקרקים. הקירות היו בצבע מַהגוני, ושורה של צמחים גדלי-עלים
ניצבו על מחיצה לשמאלי. מלמעלה, הושלך אור צהוב מקובית
זכוכית ואמַיל.
הנערה יצאה מהחדר, ואני הסתכלתי מסביבי בחַפשי משהו מוכר.
מאומה.
המתנתי.
כעבור זמן קצר חזרה, ניענעה בראשה, חייכה ואמרה - "אנא, לך
אחרי. היא תראה אותך בספריה."
הלכתי אחריה, עלינו שלוש מדרגות וחצינו מסדרון בו חלפנו על
שתי דלתות סגורות. הדלת השלישית לשמאלי היתה פתוחה, והמש-
רתת רמזה שזו הדלת בה עלי להיכנס. נכנסתי ונעצרתי בסמוך לסף.
כדרכן של ספריות היה החדר מלא ספרים. היו בו גם שלושה
ציורים, שני נופים שלווים וים רוגע אחד. על הרצפה היה שטיח
ירוק עבה, ליד שולחן-הכתיבה היה גלובוס גדול, ויבשת אפריקה
היתה מופנית כלפי; מאחוריו היה חלון מקיר-אל-קיר, שמונה
סולמות זכוכית. אך אלה לא היו הסיבה בשלה נעצרתי.
האשה מאחורי שולחן-הכתיבה לבשה שמלה ירוקה-כחולה בעלת
דשים רחבים ומחשוף בצורת וי. שערה היה ארוך ומתולתל, באותו
גוון שבין ענני השקיעה לבין צדה החיצון של להבת נר בחדר חשוך
לגמרי. בדרך כלשהי ידעתי שזהו צבעו הטבעי של שערה. צבע
עיניה שמאחורי המשקפים - שלא נראָה לי כי נזקקה להם - היה
כחול כצבעו של אגם אירי בשעה שלוש אחר-צהרים צח. צבעו של
חיוכה הלחוץ תאם את שערה. אך אלה לא היו הסיבה בשלה נעצרתי.
הכרתי אותה ממקום כלשהו, אם כי לא יכולתי לומר מנין.
התקרבתי וחייכתי, "שלום" - אמרתי.
"שב בבקשה" – אמרה, והצביעה על כיסא בעל משענת גבוהה
וזרועות גדולות בצבע תפוז, שהיה מכוון בדיוק באותה זוית בה
אהבתי להתרווח.
עשיתי כן והיא בחנה אותי.
"אני שמחה לראות שאתה מסתובב שוב."
"גם אני. מה שלומך?"
"יופי, תודה. אני חייבת לומר שלא ציפיתי לראותך כאן."
"אני יודע" – בילפתי – "אך הנה אני כאן, כדי להודות לך על
הדאגה וההתחשבות שגילית כלפי" - שילבתי צליל של אירוניה
בדברים כדי לעקוב אחרי תגובתה.
באותו רגע נכנס לחדר כלב ענק - זאב אירי - והוא השתרע לפני
השולחן. כלב שני בא בעקבותיו והקיף את הגלובוס פעמיים לפני
שנשכב.
"טוב" – אמרה, בהשיבה את האירוניה - "זה היה המינימום
שיכולתי לעשות. אתה צריך להיזהר כשאתה נוהג."
"בעתיד" - אמרתי - "אנקוט אמצעי זהירות. אני מבטיח." לא
ידעתי איזה משחק אני משחק, אבל מכיון שהיא לא ידעה שלא
ידעתי, החלטתי להוציא ממנה מידע רב ככל שניתן. "חשבתי
שתגלי סקרנות במצבי. אז באתי כדי לאפשר לך לראות."
"הייתי ועודני מסוקרנת" - ענתה - "האם אכלת?"
"ארוחת צהרים קלה. לפני שעות אחדות" - אמרתי.
היא צילצלה למשרתת והורתה לה להכין אוכל. "חשבתי שתצא
בכוחות עצמך מגרינווּד כשתהיה מסוגל לכך. לא חשבתי שזה יהיה
כה מהר. ולא חשבתי שתבוא לכאן."
"אני יודע" - אמרתי - "ולכן באתי לכאן."
היא הציעה לי סיגריה, ואני נטלתיה, הצתתי את שלה, הצתתי
את שלי.
"תמיד היית בלתי ניתן לחיזוי" - אמרה לבסוף - "ואם כי הדבר
סייע לך בעבר לעתים תכופות לא הייתי מסתמכת על כך עכשיו."
"למה את מתכוונת?" – שאלתי.
"הענינים, העומדים להכרעה חשובים מדי לבלוף, ואני חושבת
שזה מה שאתה מנסה לעשות כשאתה בא לכאן בצורה כזאת. תמיד
הערכתי את אומץ לבך, קורוין, אבל אל תהיה שוטה. אתה יודע
כיצד עומדים הדברים."
ק ו ר ו י ן? לתייק זאת תחת "קורי".
"יתכן שאיני יודע" - אמרתי - "ישנתי במשך זמן מה, את
זוכרת?"
"כוונתך שלא היית בקשר?"
"לא היתה לי שום אפשרות מאז שהתעוררתי."
היא הטתה את ראשה הצדה וצימצמה את עיניה הנפלאות.
"נמהר" - אמרה - "אך אפשרי. אפשרי. יתכן שאתה מתכוון לזה
ברצינות. א ת ה מסוגל לכך. אניח שכך זה לפי שעה. במקרה כזה
יתכן שעשית דבר מחוכם ובטוח. הנח לי לחשוב על כך."
שאפתי את עשן הסיגריה וקיויתי שתאמר דבר מה נוסף. אולם
היא לא אמרה עוד דבר ועל-כן החלטתי להיאחז במה שנראָה לי
כיתרון שהשגתי במשחק שלא הבנתי נגד שחקנים שלא הכרתי,
בהתמודדות על פרסים שלא היה לי שמץ מושג מָהֵם.
"העובדה שאני פה. מלמדת משהו" - אמרתי.
"כן." אמרה. "אני יודעת. אבל אתה פיקח, ולכן זה יכול ללמד
יותר מדבר אחד. נמתין ונראה."
נמתין למה? ומה נראה?
הסטייקים הגיעו ועמם קנקן בירה, וכך שוחררתי באורח זמני
מהצורך להשמיע הערות סתומות וכוללניות שייראו כתחבולניות
וזהירות, ושהיא תוכל להפוך ולחקור בהן. הסטייק שלי היה משובח:
ורוד בתוכו ומשופע בעסיס. קרעתי את הקרום הקשה והטרי של
הלחם בשיני, ולגמתי מהבירה ברעב וצמאון גדולים. היא צחקה
בהתבוננה בי, בעוד היא חותכת את מנתה לחתיכות קטנטנות.
"אני אוהבת את ההתלהבות בה אתה תוקף את החיים, קורוין,
זוהי אחת הסיבות שבשלהן אצטער לראותך נפרד מהם."
"גם אני" – הפטרתי.
בעודי אוכל הגיתי בה. ראיתי אותה בשמלת ערב עמוקת מחשוף,
ירוקה כירוק הים, בעלת חצאיות תפוחות. היו מוסיקה וריקודים,
ומאחורינו נשמעו קולות. לבשתי שחור וכסף ו... המראה נעלם. אבל
זו היתה פיסה אמיתית מזכרוני, ידעתי זאת. בתוכי קיללתי על שלא
היה לי זכרוני כולו. מה אמרה לי כשלבשה ירוק, כאשר לבשתי
שחור וכסף, אותו לילה, מאחורי המוסיקה, הריקודים והקולות?
מזגתי עוד בירה מהקנקן והחלטתי לבחון את המראה.
"אני זוכר לילה אחד" - אמרתי – "כשהיית כולך בירוק ואני
הייתי בצבעי. הדברים נראו כה יפים – המוסיקה..."
על פניה נראתה עצבות קלה ולחייה החליקו.
"כן" - אמרה - "אלה היו הימים... באמת לא היית בקשר?"
"על דברתי" - אמרתי, יהא ערכה כאשר יהא.
"הדברים החמירו מאוד" - אמרה - "ובצללים יש זוָעות רבות
מכפי שיכול היה מישהו להעלות בדעתו..."
"ו- ?" - שאלתי.
"עדיין יש לו בעיותיו" - השלימה היא.
"או."
"כן" - היא המשיכה- "והוא ירצה לדעת איפה אתה עומד."
"במקום זה."
"כוונתך?..."
"לפי שעה" - אמרתי לה, אולי במהירות יתירה מכיון שעיניה
התרחבו מדי - "כיון שאינני יודע את מצב הדברים במלואם" -
תהא משמעותם כאשר תהא.
"או."
סיימנו את הסטייקים ואת הבירה ונתנו את שתי העצמות לכלבים.
אחר-כך לגמנו קפה. ניעורנה בי הרגשת אחוָה מסוימת, אך דיכאתי
אותה. שאלתי: "מה עם האחרים?" - זה היה יכול להתפרש ככל
דבר, אבל נשמע בטוח.
לרגע חששתי פן תשאל אותי למה כוונתי. אלא שבמקום זה
התרווחה בכיסאה, נעצה עיניה בתקרה ואמרה "כמו תמיד, לא שמע-
נו אף על אחד חדש. יתכן שבחרת בדרך המחוכמת ביותר. אני
נהנית מזה בעצמי, אבל איך אפשר לשכוח - את התהילה?" השפל-
תי את עיני מכיון שלא ידעתי לבטח מה עליהן לשקף. "אי-אפשר" -
אמרתי - "לעולם אינך יכול."
היתה שתיקה ארוכה ולא נוחה. ובסופה היא אמרה: "האם אתה
שונא אותי?"
"כמובן שלא" – עניתי - "כיצד יכולתי - בסופו של חשבון?"
דומה היה שהתשובה נושאת חן בעיניה, והיא גילתה את שיניה.
שיניה היו לבנות מאוד. "יופי, ותודה לך" – אמרה - "למרות הכל,
אתה ג'נטלמן."
קדתי וחייכתי חיוך מעוּשה.
"את תסובבי לי את הראש."
"אינני חושבת כך" – אמרה - "בסופו של חשבון."
חשתי שלא בנוח.
חשתי בזעמי ותהיתי אם היא יודעת למי אני זקוק כדי לעגנו.
חשתי כי היא יודעת. נאבקתי בחשק לשאול אותה ישירות,
והדחקתיו.
"ובכן, מה אתה מציע לעשות?" - שאלה בסופו של דבר ובו
במקום השבתי "כמובן שאינך בוטחת בי..."
"כיצד יכולנו?"
החלטתי לזכור את הדיבור בלשון רבים.
"ובכן כך. בינתים אני נכון להעמיד את עצמי תחת פיקוחך.
אשמח להישאר כאן, ואת תוכלי לפקוח עלי עין."
"ואחר-כך?"
"אחר-כך? - נראה."
"פיקח" - היא אמרה - "פיקח מאוד. ואתה מעמיד אותי במצב
מביך." (אני אמרתי זאת מכיון שלא היה לי לאן ללכת, והכסף
שסחטתי היה עתיד לאזול במהירות). "כן, כמובן שאתה יכול להי-
אר, אבל אני רוצה להזהיר אותך" - וכאן אחזה באצבעותיה משהו
שנראה לי כתליון ותלה על שרשרת סביב צוארה - "זוהי משרוקית
על-קולית לכלבים. לדונר ובליצן היושבים כאן. יש ארבעה אחים
וכולם אוּמנו לטפל באנשים לא נעימים, וכולם נענים לשריקתי. אז
אל תנסה ללכת לשום מקום בו אינך רצוי. שריקה אחת או שתים
ואפילו אתה תיכנע להם. הם מאותו סוג שבגללו לא נותרו זאבים
באירלנד, אתה יודע."
"אני יודע" - אמרתי שעה שנוכחתי שאמנם אני יודע.
"כן," המשיכה, "זה ימצא חן בעיני אֶריק אם תשהה כאן כאורחי.
זה צריך לגרום לו להניח לך לנפשך, והרי בכך אתה מעונין,
n'est-ce pas?"
"oui" - אמרתי.
אריק! היתה לזה משמעות. הכרתי אריק כלשהו, והעובדה
שהכרתי אותו היתה חשובה באורח כלשהו. לא בזמן האחרון. אבל
אותו אֶריק שהכרתי, היה קיים עדיין, וזה היה חשוב.
מדוע?
שנאתי אותו, וזו היתה סיבה אחת. שנאתי אותו כדי כך שחשבתי
להרגו ואולי אף ניסיתי לעשות זאת.
היה גם קשר בינינו, ידעתי.
קרבת דם?
כן, זהו זה. אף אחד מאתנו לא אהב קרבה זו - היינו אחים...
נזכרתי וזכרתי...
אריק הגדול והחזק, בזקנו הרטוב והמתולתל, ועיניו – בדיוק
כעיניה של אוולין!
גל זכרון חדש טילטל אותי, רקותי החלו להלום, וערפי היה חם
לפתע.
לא הנחתי לדברים להיראות על פני, והכרחתי את עצמי לשאוף
שוב מהסיגריה, ללגום עוד מהבירה, ואז תפסתי שאוולין היתה
באמת אחותי! אלא ששמה לא היה אוולין. לא יכולתי לזכור את
שמה, אבל לא היה זה אוולין. החלטתי שאנהג בזהירות. לא אנקוב
שום שם כשאפנה אליה, עד אשר אזכור.
ומה עלי? מה מתרחש סביבי?
לפתע חשתי כי לאריק היה קשר כלשהו עם התאונה. התאונה
היתה אמורה להיות קטלנית אלא שאני ניצלתי. הוא היה האיש, לא
כן? - כן השיבו רגשותי. זה חייב היה להיות אריק. ואוולין שיתפה
פעולה אתו, ושילמה לגרינווּד כדי שיחזיקוני בעלפון. זה טוב יותר
מלמוּת, אבל...
הבנתי שבעצם בואי לאוולין הגשתי את עצמי לידיו של אֶריק,
ואהיה אסירו - ואם אישאר אהיה פתוח להתקפה נוספת.
אבל היא העירה שהיותי אורחה יגרום לו להניח לי. שקלתי את
הדברים. לא יכולתי עוד להתייחס לדברים כפשוטם. עלי להיות על
המשמר כל הזמן. אולי מוטב לי ללכת ולהניח לזכרונותי לחזור
בהדרגה.
אולם היתה בי תחושת דחיפות איומה. היה עלי לגלות את הסיפור
המלא בהקדם האפשרי. ולפעול ברגע שאדענו. זה היה כמו כפיה.
אם מחירו של הזכרון היה סכנה, ואם ההזדמנות עולה בסיכון, יהי
כך. אישאר.
"ואתה זוכר" - אמרה אוולין, והתברר לי שהיא דיברה זה זמן
ואני אפילו לא הקשבתי. יתכן שזה היה בגלל האיכות המהורהרת
במליה שלא דרשו למעשה שום תגובה שהיא, ובשל דחיפותן של
מחשבותי.
"ואני זוכרת את היום בו ניצחת את ג'וליאן במשחק החביב עליו,
והוא השליך עליך כוס יין וקילל אותך. אבל אתה נטלת את הפרס.
ופתאום הוא פחד פן הרחיק לכת. אבל אז אתה צחקת, ושתית אתו
כוסית. אני חושבת שהרגיש שלא בנוח על הפגנת הכעס, משום
שבדרך-כלל הוא כה קריר ומתון, ואני חושבת שאותו יום הוא קינא
בך. האם אתה זוכר? אני חושבת שמאז הוא מחַקה במידה מסוימת
רבים ממנהגיך. אבל אני עדיין שונאת אותו ומקווה שירד בקרוב.
אני מרגישה שכך יהיה..."
ג'וליאן, ג'וליאן, ג'וליאן. כן ולא. משהו אודות משחק וכיצד
לכדתי איש וניפצתי אותה שליטה-עצמית שהיתה לאגדה. כן, היתה
תחושה של מוּכרוּת; לא, לא יכולתי לומר בודאות במה היה הכל
מעורב.
"וקיין, איך רימית אותו! הוא עדיין שונא אותך, אתה יודע..."
הבנתי שאינני אהוּד במיוחד. אבל בדרך כלשהי מצאה תחושה זו
חן בעיני.
וגם קיין צילצל מוּכר. מאוד מוּכר.
אֶריק, ג'וליאן, קיין, קוֹריון. השמות התהפכו בתוך ראשי, ובמובן
מסוים היה זה יותר מכפי שיכולתי להחזיק בתוכי.
"זמן כה רב עבר..." אמרתי, כמו מבלי רצון, ונראה שאכן כך היה.
"קורוין", אמרה - "אנא, אל נסתייף. אתה רוצה יותר מאשר
בטחון, אני יודעת זאת. ואתה עדיין חזק דייך כדי להשיג מכל זה
משהו, אם תשחק נכון את קלפיך. איני יכולה לנחש מהי תכניתך,
אבל אולי נוכל לעשות עסקה עם אֶריק." ההתיחסות ברבים השתנ-
תה, היא הגיעה לאיזושהי מסקנה לגבי ערכי בתוך המתרחש. הבחנ-
תי כי ראתה שיש לה סיכוי להרויח משהו בעצמה. חייכתי קלות,
"האם משום כך באת הנה?", המשיכה - "האם יש לך הצעה
לאֶריק, משהו שיצריך מתווך?"
"יתכן" - עניתי - "אחרי שאחשוב על כך עוד קצת. החלמתי
לפני זמן קצר בלבד ויש לי עוד הרבה לשקול. אך רציתי להיות
במקום הטוב ביותר, בו אוכל לפעול במהירות, אם אחליט
שהאינטרס שלי הוא בצדו של אֶריק."
"היזהר" - אמרה – "אתה יודע שאדווח על כל מלה שתאמר."
"כמובן" - אמרתי מבלי שידעתי זאת כלל, בחפשי סייג מהיר -
"אלא אם יתלכד האינטרס שלך עם האינטרסים שלי."
גבותיה התקשרו, וקמטים קטנטנים הופיעו ביניהן.
"לא ברור לי מה אתה מציע."
"אינני מציע דבר, בינתים" - אמרתי - "אני פשוט נוהג עמך
בכנות וביושר ואומר לך שאיני יודע. איני בטוח שאני רוצה לעשות
עסקה עם אריק, אחרי הכל..." הנחתי למשפט מבלי להשלימו,
מכיון שלא ידעתי כיצד להשלימו, למרות שהיתה לי הרגשה שיש
להשלימו.
"פנו אליך בהצעה חליפית?" - היא קמה על רגליה בפתאומיות,
ואחזה את המשרוקית - "בלייז! כמובן!"
"שבי" - אמרתי - "ואל תהיי מגוחכת. האם הייתי מסגיר את
עצמי לידיך בשקט כזה, בנכונות שכזו, כדי להפוך למזון לכלבים
רק משום שבלייז עלה בדעתך?"
היא נרגעה. אולי גם רפתה משהו, ואחר כך חזרה וישבה.
"קרוב לודאי שלא" - אמרה לבסוף - "אבל אני יודעת שאתה
מהמר, ואני יודעת שאתה בוגדני. אם באת לכאן כדי לחסל את אחד
הצדדים, אין לך בשביל מה לטרוח. אינני חשובה כדי כך. אתה הרי
כבר צריך לדעת זאת. מלבד זה, תמיד חשבתי שדוקא חיבבת אותי."
"חיבבתי ועודני מחבב" - אמרתי - "אל תדאגי, מפני שאין לך
סיבה לדאגה. מעניין, עם זאת, שהזכרת את בלייז."
פתיון, פתיון פתיון! רציתי לדעת כל כך הרבה!
"מדוע? האם הוא פנה אליך?"
"אני מעדיף לא לומר" - השבתי, בתקווה שכך ימצא לי יתרון
כלשהו. ולאחר שהייתי בטוח במינו של אותו בלייז הוספתי: "אילו
פנה אלי, הייתי משיב לו כפי שהייתי עונה לאריק - 'אחשוב על
כך'."
"בלייז" - חזרה ואמרה. בלייז אמרתי לעצמי בתוך ראשי, בלייז,
אני מחבב אותך, שכחתי מדוע, ואני יודע שיש לי גם סיבות לשנוא
אותך - אבל אני מחבב אותך, אני יודע זאת.
ישבנו עוד זמן מה. חשתי תשישות אך לא רציתי לגלותה. עלי
להיות חזק. ידעתי שעלי להיות חזק.
ישבתי שם וחייכתי ואמרתי : "יש לך ספריה נחמדה." והיא
אמרה : "תודה."
"בלייז" - חזרה כעבור זמן מה - "האם אתה חושב באמת שיש
לו סיכוי?"
משכתי בכתפי.
"מי יודע? בודאי לא אני, אולי יש לו. אולי אין לו."
היא נעצה בי מבט בעיניה שרחבו, פיה נפער.
"לא אתה?" - אמרה - "אינך מתכוון לנסות בעצמך?"
באותו רגע צחקתי, אך, ורק כדי להפיג את התרגשותה.
"אל תהיי שוטה" - אמרתי כשסיימתי - "אני?"
אבל ברגע בו אמרה מה שאמרה, ידעתי שפגעה באיזשהו מיתר,
משהו שנקבר עמוק ואשר השיב לה ב"מדוע לא?" רב עצמה.
פתאום נמלאתי פחד.
נראה שהיא נרגעה כתוצאה מויתורי על מה שויתרתי. היא חייכה
והצביעה על באַר משקאות לשמאלי.
"הייתי רוצה קצת אייריש מיסט" - אמרה.
"גם אני" - החזרתי, ניגשתי והבאתי לנו שתי כוסות.
"את יודעת" - אמרתי לאחר שחזרתי לשבת - "נעים להיות אתך
ביחד כך, אפילו אם זה רק לזמן קצר. זה מעורר את הזכרונות."
היא חייכה והיתה נהדרת.
"אתה צודק" - אמרה ולגמה מהמשקה שלה - "כשאתה כאן אני
מרגישה כמעט כמו באמבר." כוסי כמעט נשמטה מידי.
אמבר! המלה שילחה הלם חשמלי במורד שדרתי!
אז היא החלה לבכות. ואני קמתי וחיבקתי את כתפיה כדי לנחמה.
"אל תבכי, ילדה קטנה. בבקשה, אל תבכי. זה עושה גם אותי
אומלל." אמבר, אמבר! היה בזה משהו, משהו חשמלי וכביר! "עוד
יהיו ימים טובים" אמרתי ברכוּת.
"אתה מאמין בזה באמת?" - היא שאלה.
"כן" - אמרתי בקול רם - "כן, אני מאמין."
"אתה מטורף" - אמרה - "אולי בגלל זה היית אחי החביב עלי
ביותר. אני מסוגלת להאמין כמעט לכל מה שאתה אומר למרות
שאני יודעת שאתה מטורף."
היא בכתה עוד קצת והפסיקה.
"קורוין" - אמרה - "אם תצליח בעזרת אחד הסיכויים הפרועים
והחריגים של הצל - אם תצליח - האם תזכור את אחותך הקטנה
פלורימל?"
"כן" - אמרתי וידעתי שזהו שמה - "כן, אני אזכור אותך."
"תודה. אמסור לאריק רק את העיקר ולא אזכיר את בלייז כלל
ולא את חשדי האחרון."
"תודה, פלורה."
"אבל אין זה אומר שאני בוטחת בך בגרוש" - הוסיפה - "זכור
גם את זה."
"מובן מאליו."
היא קראה למשרתת, וזו הובילה אותי לחדרי. הצלחתי להתפשט,
התמוטטתי לתוך המיטה וישנתי במשך אחת-עשרה שעות.
3
בבוקר לא מצאתיה בבית; היא לא השאירה שום הודעה. המשרתת
הגישה לי את ארוחת-הבוקר במטבח, ופנתה לעניניה. לא ניסיתי
לשאוב מידע מהאשה, מכיון שהערכתי שאינה יודעת- ואם היתה
יודעת בודאי לא היתה מספרת לי את הדברים שרציתי לדעת, ולבטח
היתה מוסרת על כך לפלורה. וכך, כיון שנראה היה כי הבית כולו
עומד לרשותי החלטתי לחזור לספריה ולראות מה אגלה שם. חוץ
מזה - אני אוהב ספריות. אני חש נינוח ובטוח כשקירות של מלים,
יפות ונבונות, מקיפים אותי. אני תמיד מרגיש טוב יותר כשאני
רואה שיש משהו שיכול לבלום את הצללים.
דונר או בליצן או אחד מקרוביהם הופיע פתאום והלך אחרי לכיוון
הכניסה. הוא צעד ברגלים קישחות משהו, וריחרח בעקבי. ניסיתי
להתידד אתו אבל זה היה כמו להחליף דיבורי-נימוסין עם השוטר
שאותת לך לעצור לצד הכביש. הצצתי לתוך כמה מהחדרים
האחרים בעברי, והם היו חדרים סתם, תמימים למראה.
נכנסתי לספריה, ועדיין היתה אפריקה נכחי. סגרתי את הדלת
מאחורי כדי למנוע מהכלבים להיכנס, ושוטטתי בחדר: הסתכלתי
בכותרי הספרים שעל המדפים.
היו שם הרבה ספרי היסטוריה, למעשה נראה כי רוב הספרים היו
ספרי היסטוריה. היו גם הרבה ספרי אמנות - מהגדולים והיקרים,
ואני עילעלתי בכמה מהם. בדרך-כלל אני מיטיב לחשוב באמת,
תוך כדי שאני חושב על משהו אחר.
תהיתי על מקור עושרה הגלוי של פלורה. האם פירוש הדבר
שבהיותנו קרובים גם אני בעל הון? חשבתי על מעמדי הכלכלי
והחברתי, על מקצועי, על מוצאי. היתה לי התחושה שמעולם לא היו
לי דאגות כספיות של ממש, ותמיד נמצאו שיטות להשיג די כסף
להשביע את רצוני. האם היה בבעלותי בית גדול כמו זה? לא
יכולתי לזכור.
מה היו מעשי?
תחילת עמוד 26