הקדמה
לפני שמַתִי, הסתרתי את הסודות שלי בתוך האלון האדיר.
הספר הזה הוא על החבֵרה הכי טובה שלי ורה דיאז, שמצאה אותם בסופו של דבר.
צ׳רלי קאהן (המלפפון החמוץ שבתוך הביג מק של ורה)
להגיד שחבר שלי מת זה דבר אחד.
להגיד שחבר שלי דפק אותי ואז מת כעבור חמישה חודשים, זה כבר משהו אחר.
ורה דיאז
(תלמידת י״ב ומשנעת פיצות)
חלק ראשון
הלוויה
הכומר מדבר על צ׳רלי, אומר עליו שהיה נשמה חופשית. הוא היה כזה, אבל גם לא היה כזה. הוא היה חופשי כי בתוך תוכו הוא היה כבול בסבך של קשרים. הוא חי בכל הכוח, כי בתוך תוכו הוא גסס. צ׳רלי הצליח לגרום לקונפליקט פנימי להיראות כמו חוויה נעימה.
הכומר אומר משהו על האישיות התוססת והנמרצת של צ׳רלי. אני מדמיינת את צ׳רלי בתוך ארון הקבורה הלבן מחזיק מפית של מקדונלד׳ס ביד אחת וטוש ביד האחרת, משרבט: ”תגידי לבחור הזה שיישק לי בתחת הלבן והתוסס. הוא בחיים לא פגש אותי״. אני מדמיינת אותו מקמט את הפתק ואוכל אותו. אני מדמיינת אותו שולח יד אל מצית הזיפו שלו ומדליק את הפתק, ממש שם בתוך הארגז. אני רואה בעיני רוחי את אנשי הקהילה, דומעים כולם, דעתם מוסחת פתאום בגלל העשן המתאבך שמסתנן מבעד לסדקים בארון.
מותר לשנוא ילד מת? גם אם אהבתי אותו פעם? גם אם הוא היה החבר הכי טוב שלי? מותר לשנוא אותו כי הוא מת?
אבא לא רוצה שאני אראה את החלק של הקבורה עצמה, אבל אני מכריחה אותו ללכת איתי לבית הקברות, והוא מחזיק לי את היד בפעם הראשונה מאז הייתי בת .12 הכומר אומר משהו על זה שאנחנו חוזרים לעפר כמו שבאנו מעפר, ואני מרגישה את העשב מתחת לרגליים תופס לי את הקרסוליים ומושך אותי למטה. אני מדמיינת את צ׳רלי בארון הקבורה, מהנהן, בטוח שהצייד הגדול רצה שהכול יקרה בדיוק כפי שזה קרה. אני מדמיינת אותו צוחק בפנים כשהכננת מורידה אותו לתוך הבור. אני שומעת אותו אומר: ”היי, וֶר – לא כל יום מוריד אותך לבור בחור עם יבלת על האף, נכון?״ אני מסתכלת על הבחור שמפעיל את הכננת. אני מסתכלת על העשב שתופס לי את כפות הרגליים. אני שומעת חופן עפר נוחת על הארון, שנשמע חלול, ואני דוחפת את הפנים לצד הגוף של אבא ובוכה בשקט. אני עוד לא מסוגלת להאמין שצ׳רלי באמת מת.
בקבלת הפנים יש חלוקה לארבע חבורות. קודם כול המשפחה של צ׳רלי: מר וגברת קאהן וההורים שלהם (הסבים והסבות של צ׳רלי), והדודות והדודים של צ׳רלי ושבעה בני דודים. חברים ותיקים של המשפחה ושכנים קרובים כלולים גם הם בחבורה הזאת, לכן גם אבא ואני מוצאים את עצמנו שם. אבא, שהשתתפות באירועים חברתיים בלי אימא עוד מביכה אותו קצת, שואל אותי אם אני בסדר ארבעים ושבע פעמים בדרך מהכנסייה לאולם האירועים. אבל למען האמת, מצבו גרוע יותר משלי. במיוחד כשהוא מדבר עם בני הזוג קאהן. הם יודעים שאנחנו יודעים את הסודות שלהם, כי אנחנו גרים בבית השכן. והם יודעים שאנחנו יודעים שהם יודעים.
”אני נורא מצטער״, אומר אבא.
”תודה, קן״, עונה גברת קאהן. חם בחוץ – היום 1 בספטמבר – וגברת קאהן לובשת שרוולים ארוכים.
שניהם מסתכלים עליי ואני פותחת את הפה להגיד משהו, אבל שום דבר לא יוצא לי מהפה. אני מבולבלת נורא ולא ]15[ יודעת מה אני אמורה להרגיש, אני נופלת אל בין זרועותיה של גברת קאהן ומתייפחת כמה רגעים. אחר כך אני מתעשתת ומנגבת את הלחיים הרטובות בחלק החיצוני של כפות הידיים. אבא נותן לי טישו שהוא מוציא מכיס הז׳קט.
”מצטערת״, אני אומרת.
”זה בסדר, ורה. היית החברה הכי טובה שלו. בטח קשה לך נורא״, אומרת גברת קאהן.
אין לה מושג כמה זה קשה. לא הייתי החברה הכי טובה של צ׳רלי מאז אפריל, כשהוא דפק אותי והתחיל להסתובב כל הזמן עם ג׳ני פליק וכל המופרעים הפסיכים. תקשיבו טוב – אם נדמה לכם שמוות של החבר הכי טוב שלכם זה סיוט, נסו לחשוב מה זה מוות של החבר הכי טוב שלכם אחרי שהוא דפק אתכם. זה הסיוט הכי גדול.
מימין לפינת המשפחה נמצאת פינת הקהילה. שילוב של שכנים, מורים וילדים שהיו איתו בשעת ספרייה אחת או שתיים. כמה ילדים שהיו איתו בקבוצת הבייסבול בליגת הילדים מכיתה ה׳. מי שהייתה הבייביסיטר שלנו בילדות, שצ׳רלי תמיד היה דלוק עליה, נמצאת כאן עם הבעל החדש שלה.
מאחורי פינת הקהילה נמצא אזור האנשים הרשמיים. כולם שם לובשים חליפה שחורה כלשהי. הכומר מדבר עם מנהל בית הספר, עם רופא המשפחה של צ׳רלי ועם עוד שני בחורים שלא ראיתי אף פעם. אחרי שנגמר החלק הראשון של קבלת הפנים, אחד מעוזרי הכומר שואל את גברת קאהן אם היא צריכה משהו. מר קאהן מתערב ועונה בשמה, בהבעה רצינית, ואז עוזר הכומר מודיע לכולם שהמזנון פתוח. התהליך איטי, אבל בסופו של דבר אנשים מוצאים את הדרך לאוכל.
”את רוצה משהו?״ שואל אבא.
אני מניעה את הראש מצד לצד.
”את בטוחה?״
אני מהנהנת. הוא לוקח צלחת ושם עליה ערמה של סלט וגבינת קוטג׳.
בצד השני של החדר עומדת חבורת המופרעים – החברים הטובים החדשים של צ׳רלי. הם נשארים קרוב לדלת ויוצאים החוצה בקבוצות כדי לעשן. על המדרגות מפוזרים בדלי סיגריות, אפילו שיש שם מאפרה, כזאת סגורה בצורה של שעון חול. בהתחלה הם חסמו את הדלת, עד שמנהל אולם האירועים ביקש מהם לזוז. אז הם זזו ועכשיו הם עומדים סביב ג׳ני פליק כאילו היא האלמנה האומללה של צ׳רלי ולא הסיבה שבגללה הוא מת.
כעבור שעה אבא ואני נוסעים הביתה והוא שואל: ”את יודעת משהו על מה שקרה ביום ראשון בלילה?״
”לא״. שקר. אני יודעת.
”כי אם את יודעת, את צריכה להגיד משהו״.
”כן. הייתי אומרת אם הייתי יודעת, אבל אני לא יודעת״. שקר. אני יודעת. לא הייתי אומרת גם אם הייתי יכולה. לא אמרתי. אני לא אגיד. אני עוד לא מסוגלת.
אנחנו מגיעים הביתה ואני הולכת להתקלח כי אני לא מצליחה לחשוב על שום דבר אחר שאפשר לעשות. אני לובשת פיג׳מה אפילו שרק שבע וחצי ומתיישבת בחדר המשפחה עם אבא שקורא את העיתון. אבל אני לא מסוגלת לשבת בשקט, אז אני הולכת למטבח, פותחת את דלת ההזזה מזכוכית וסוגרת אותה אחרי שאני יוצאת לדֶק. בחצר יש להקת זרזירים שמצייצים כמו תמיד בשעה הזאת של דמדומים. אני מסתכלת אל היער, לכיוון הבית של צ׳רלי, וחוזרת פנימה.
”תהיי בסדר מחר בבית ספר?״ שואל אבא.
”לא״, אני אומרת. ”אבל אולי זה הדבר שהכי טוב לעשות, אתה מבין למה אני מתכוונת?״
”את כנראה צודקת״, הוא אומר. אבל הוא לא היה שם ביום שני שעבר במגרש החניה, כשג׳ני והמופרעים, לבושים כולם בשחור, התגודדו סביב האוטו שלה ועישנו. הוא לא היה שם כשהיא ייללה. היא ייללה חזק כל כך, ששנאתי אותה יותר ממה שכבר שנאתי אותה קודם. אפילו אימא של צ׳רלי לא ייללה כל כך הרבה.
”כן. זה השבוע הראשון. ממילא רק חוזרים על החומר״.
”את יודעת שאת יכולה להוסיף עוד כמה שעות עבודה. זה בטח יעזור לך לא לחשוב על כל מיני דברים״.
אני חושבת שהדבר הראשון שצריך לדעת בקשר לאבא שלי זה שלכל מחלה, וממש לא משנה איזו, הוא תמיד יציע עבודה בתור תרופה אפשרית.
