הרעיון הציוני לגווניו בוחן בכלי הניתוח של המחשבה המדינית את מחשבתם של ההוגים המרכזיים בציונות.
הספר פותח בניתוח רישומם של רעיונות ההשכלה והאמנציפציה על תמונת העולם ההיסטורית היהודית ומצביע על כך שתחילתה של המחשבה הציונית שזורה בעולם הרעיונות שלאחר המהפכה הצרפתית. הציונות נתפשת בניתוח זה כתגובה על אתגר הליברליזם והלאומיות וכמהפכה ומרידה נגד הפאסיביות של המסורת הדתית היהודית, ששימרה אמנם את גחלת התקווה לשיבת ציון, אך פיתחה גם מערכת מקיפה של הסתגלות לגולה ולחיי השעבוד. פרופסור שלמה אבינרי מן האוניברסיטה העברית עומד על הקשרים שבין הזרמים השונים בציונות לרעיונות הדומיננטיים של המאה התשע-עשרה - ליברליזם, לאומיות וסוציאליזם. הוא שופך אור על המפגש בין ייחודה של ההיסטוריה היהודית למגמות הכלליות של ההתפתחויות החברתיות והרוחניות של המאה התשע-עשרה והעשרים, ומעלה את העושר הרוחני העצום הגלום בעלייתה של הציונות כתנועת השחרור של העם היהודי. מצוקת היהודים בעת החדשה נתפשת כאן על הקשריה הקונקרטיים בעידן המודרניזציה. משה הס והרצל, נורדאו וסירקין, ז'בוטינסקי, הרב קוק ובן-גוריון מופיעים בהקשרים אלה כהוגים בעלי משמעות יהודית ואוניברסלית גם יחד.