ספרי שירה

העיר הגדולה והטלוויזיה הקטנה העיר הגדולה והטלוויזיה הקטנה – האנשים הלא ידועים של העיר, והאנשים הקרובים של הטלוויזיה.

אתה מצטרף אל העולם כשעון אל הזמן. למאית שנייה אתה האחרון להִוולד - כל החיים וכל המתים מאחוריך.

על כף ידה צירו האחרים קוים של כלוב, וכלאו בו את קורות חייה. ואני, בהיותי בן ערב, שונא צפור בשבי. בכל פעם שנתנה לי את ידה, מחקתי קו. ושחררתי צפורים

אשתי הצמיחה מקור. אני חושב שזה בגלל השירה. משום שהגזמתי קצת עם הדימוי של הציפור. הנה, אמרתי לה, השירה משפיעה על העולם.

גם אם אלף אנשים יהיו בחדר / ומישהו יזכיר את המקום ההוא / רק אני אבחין / כיצד מחשבותיך / שומטות את הכוסות / בעוד צעדך ממשיך מעדנות.

אני כותב אל המעתיקים | אל הלוחשים בחשש זה אל זה | אל החורטים את אהבתם על השולחנות | אל המאחרים | אל אלה שבוהים מבעד לחלונות...

בן שש-עשרה היה יורם ברונובסקי, תלמיד תיכון ברמת-גן, כשקרא בכתב-עת לועזי תרגומן של כמה רומנסות ספרדיות עתיקות, ומיד נכבש להן. בו במקום החליט ללמוד ספרדית ולקרוא אותן ואת אחיותיהן – במקורן. את השפה למד בעצמו, כעבור זמן לא-רב יכול לקרוא בה, ולבסוף החל לתרגם מספרדית את הרומנסות שבקובץ, בעריכת הבלשן הספרדי הגדול, ראמון מננדס פידל.

שירת ערביים צרופה של אחד מגדולי המשוררים בישראל אשר "ראה במו עיניו בנפול הזרע ביזרעאל, מידי קומץ אלמונים מזי רעב ובני בלי צל, והנה אלומתם תתנשא ותתגדל – למדינת ישראל!"

אלתרמן מגולל את עלילת חייו של נתן אלתרמן מאז לידתו בוורשה ב־1910, עלייתו לארץ עם הוריו ב־1925, שהייתו לצורכי לימודים בצרפת בשנים 1932-1929 וחזרתו אל עירו האהובה תל אביב, ששם דרך כוכבו ושבה קנה לו מעמד של משורר לאומי. ספרו המתועד להפליא של דן לאור מגולל פרשת חיים מרתקת וחושף לפני אלפי קוראיו של המשורר הנערץ את סודות קסמיו.

בטלוויזיה הודיעו שיש בעולם רק שמונים אלף ג'ירפות והן בסכנת הכחדה אני לא מבינה איך העולם לא מודאג מכך שיש רק אחת כמוני

השְבֵּת שמי מן הספר. מאבות חסידים דלג אל גאולת צאצאי צאצאיהם. כסה שמי אנא בשם ולא יראה ולא ימצא. זאת נאמנות רוחי מן החורים והסדקים זאת נאמנות פצעיה לשם

בראשית בָּאתִי לָעוֹלָם בְּגוּף רִאשׁוֹן
יָחִיד. עוֹד לֹא הָיָה לִי אֱלֹהִים
עוֹד לֹא יָדַעְתִּי שֶׁמֵּעָפָר בָּאתִי.
מֵעַל רֹאשִׁי
עֵצִים הִסְתַּעֲפוּ בְּלִי הֶרֶף וְכוֹכָבִים נִטְרְפוּ
כְּמוֹ חֲפִיסַת קְלָפִים.
הַכֹּל עוֹד הָיָה בְּכוֹחִי,
כָּל חַיַּי,
כְּמוֹ טִפָּה כְּבֵדָה
עַל קְצֵה
עָלֶה.

אָחַזְתִּי בַּמְּעִיל הַחוּם בְּמַחֲצִית חַיַּי וּמַחֲצִית כָּזוֹ הָיְתָה לִי וְאָבְדָה וְהַפְּחָדִים טִפְּסוּ עַל עוֹר פָּנַי כְּשֶׁהִתְחַלְּפָה הַשְּׁאֵלָה מֵאַיִן בָּאתִי

בכרך זה מובאים בזה אחר זה ארבעת הספרים שערך חזי לסקלי בחייו כסדרם, כנתינתם, ועל פי סדר יציאתם לאור – "האצבע" (1986), "חיבור וחיסור" (1988), "העכברים ולאה גולדברג" (1992), "סוטים יקרים" (1994). בספרים אלה הוכנסו תיקונים קלים בלבד – שגיאות ניקוד, שיבושים קלים וכיוצ"ב. אחר כך בא רצף של שירים מהעיזבון ("שירים מוקדמים ואחרים"), והם נדפסים כאן על פי סדר כתיבתם המשוער בקירוב.

שירים לילדים על רוח, כוכבים, גינות וילדים שכתב שאול טשרניחובסקי בשנות ה-20 וה-30 של המאה הקודמת. נכדו, ד"ר אלכסנדר וילנסקי, ליקט את השירים באהבה מכִּתבי עת לילדים ומספרים לילדים שאזלו מזמן.

המסה "לשמחה מה זו עושה? בונה גשר רחב בין דורנו לזמן היווצרם של השירים ונוטעת אותם בהקשרם המורכב. המסה "כַּצַּוָּאר אַחֲרֵי הַחֶבֶל – שיח האהבה בשמחת עניים" מביאה קריאה אחרת בשירי שמחת עניים, קריאה שבאה מהעכשיו ופונה לקוראים עכשוויים.

אֵיךְ קוֹשְׁרִים בּוּעָה לְחוּט וְיוֹרְדִים אֶל הַגִּנָּה? אֵיךְ אוֹמְרִים לְכָל אֶחָד שֶׁלֹּא יִגַּע בְּלִי כַוָּנָה?

מתוך הספרות המסופוטמית העתיקה מוגש לראשונה לקורא העברי, בתרגום מן המקור השומרי והאכדי, מבחר נרחב ומייצג של יצירות בסוגות שונות: מיתוסים, אפוסים, מזמורים, תפילות, שירי אהבה, קינות וכדומה. הקורא ימצא כאן יצירות קלסיות ומונומנטליות ולצדן יצירות ספרות עממית.

"אין קול מלבד העט הדוהר על דף הנייר, ובכל זאת, הרעש כאן מחריש אוזניים." שורות אלו של יקיר בן-משה מבטאות היטב את תחושותיהם של משוררים צעירים במציאות ובמציאות הספרותית המקיפה אותם.

עַל הַשָּׁנִים בְּנוֹת קַיִן וְאַתֶּן נָעוֹת וְנָדוֹת עַל קִלְלַת בְּנוֹת קַיִן עַל הָאוֹתוֹת אַתֶּן בּוֹכוֹת. נְגוּעָה בַּסִּימָן אֲנִי רוֹצָה כָּעֵת לָבוֹא בַּסֵּפֶר לְרַוֵּחַ לָכֶן בְּאֶצְבְּעוֹת בְּשָׂרִי מָקוֹם בֵּין הַשֵּׁמוֹת.

אבל לעת עתה
עליהם לאכול ארוחת ערב
להתקלח וללכת לישון
בלי להקים מהומה

להִתראות, מוות. שלום לכם חיים | כי שוב מן המֵצר העליתם | אותי הנִקלה והשב כקִרקס | על כל מעשה צועק חמס | ועל דִברתי לא אשבע | כי מה שעשיתי היה טוב | כי מה שעשיתי היה רע.

חמש עשרה שנים כיהנתי כילד, במלכות ההיא, הארץ עמדה על כנה עצים זרחו בגשם, עכשיו יבש מטה השקד, דג הלחם השחים, אהל השמים קרס על הר לויתן, אהבה שעמדה על קצה לשוני, דבקה לחכי

ספר זה מגולל את סיפור חייו של דוד פוגל, ובתוך כך מפגיש אותנו עם יצירותיו המופלאות, בשירה ובפרוזה - ובכללן 'לפני השער האפל', 'חיי נישואים', 'לעבר הדממה' ו'רומן וינאי'. פוגל מתגלה כסופר חדשן ופורץ דרך, שהשכיל להוליך את שפת השירה העברית ואת סיפור העברי בנתיבים שלא נודעו קודם לכן.

שיריו של משה אוחיון הם קול חם, קשוב, רגיש, שבא מהנגב. הוא כותב בעברית עשירה, בהירה, חגיגית ומוזיקלית ושירתו צומחת מן היום־יומי. באחד ממרכזי שירתו עומדת דמותו של המשורר־המורה, המלמד תלמידי בית ספר לכתוב ולקרוא, פורט על גיטרה בשיעורים, רוקם את עבודת השירה במקום שהיא הכי נחוצה. אלו שירים שבמרכז רבים מהם הזולת: התלמידים וכתיבתם.

זה שאני על ברכַי ופני מורכנים | לא אומר שנכנעתי | או שאני מתפלל. | זה רק אומר שלמדתי | להתכופף כדי לא להִשבר | ושלא תמיד אני חייב | להביט רחוק | או לראות הכול.

וְהָעֲדִינוּת הַזּוֹ שֶׁבָּהּ מִתְוִים רָזִים מִזְדָּרְזִים לְצַד הַשְּׁבִיל וְהָעֲדִינוּת הַזּוֹ שֶׁבָּהּ שׁוּרַת דְּקָלִים נֶהֱדָרָה נִשְׂרְפָה כָּלִיל וְהָעֲדִינוּת הַזּוֹ שֶׁבָּהּ הָרֹאשׁ נִתָּק תָּמִיד לְאַט מִן הֶחָזֶה וְהָעֲדִינוּת הַזּוֹ לְצַד הַיְּדִיעָה, בַּבֹּקֶר הַזֶּה וְהָעֲדִינוּת הַזּוֹ שֶׁבַּמַּשְׁחִיר וּבַמּוֹרִיק הַמִּתְבַּהֵר כִּי אָז נִכְסָף

יֵשׁ לִי שֶׁמֶשׁ מִשֶּׁלִּי חוּץ מֵהַשֶּׁמֶשׁ בַּחוּץ. הִיא מְחַיֶּכֶת אֵלַי כְּשֶׁמָּתוֹק לִי אוֹ חָמוּץ. כְּשֶׁהִיא נִכְנֶסֶת אוֹר נִכְנָס פְּנִימָה, לַשֶּׁמֶשׁ שֶׁלִּי קוֹרְאִים אִמָּא.

מה הלאה. לְהַרְכִּין לְהַזְקִין לָנוּעַ לָנוּחַ לְהַעֲמִיק לְהַחֲזִיק לָזוּז שָׁטוּחַ לְהִתְרַחֵב לְהִשְׁתַּכֵּב לִפְרֹשׂ צְדָדִים לְהִתְפַּרְקֵד לְהִתְמַקֵּד לִרְדֹּף קָדִים יְשָׁרִי מִישׁוֹרִי מְשֻׁלָּח פָּתוּחַ לִכְתֹּב שִׁירִים וְלִזְרוֹת לָרוּחַ

יום חמישי במאפית אנג'ל תלמיד תיכון מראמללה קולע כל הלילה חלות במאפיה יהודית. ינץ אור שישי חלי שבעתייםבטרדת התכונה לקודש. יבוא האוטו של המאפיה בעל הדלתות האטומות, ששבולת מלכסנת נחתכת עליו כשהן נפתחות.