כוונות טובות הנחו את מחנכיה וסופריה של גרמניה המערבית שלאחר המלחמה, כשבאו לספר לדור הצעיר בספרי הילדים והנוער על עברה של ארצם ועל מעללי אבותיהם. אולם, הכוונות הטובות האלה הולידו תמונת עבר מסולפת, שבה הפכה גרמניה לקורבן העיקרי, ולעיתים גם הבלעדי, של שתי מלחמות העולם, של הרייך השלישי, ואפילו של השואה. העוולות, הזוועות ורצח העם נותרו בצל. תמונת העבר הזאת לא נולדה מתוך רצון להכחיש את השואה, אלא כתוצאה מקיומו של צופן מובנה - במודע ושלא במודע - בלבו של השיח ההיסטורי הגרמני; שיח המפנה את אור הזרקורים אל סבלו של העם הגרמני, מבחין בין "גרמנים" ו"נאצים", ומותיר את קורבנותיו של "הפתרון הסופי" מחוץ לתמונה ומחוץ לזיכרון.
מחקריה של זהר שביט, מהיחידה למחקר התרבות באוניברסיטת תל-אביב, בתחומים שונים של תולדות התרבות העברית והיהודית ושל תרבות הילד, הקנו לה מוניטין בין-לאומיים. במחקר החושפני והמטריד הזה, היא בוחנת כיצד ומדוע אימצו סופרי הילדים והנוער בגרמניה שלאחר מלחמה את הסיפור ההיסטורי המסולף הזה. את ממצאיה הנוקבים היא מבססת על בדיקה מעמיקה וחודרת של מאות טקסטים לילדים ולבני הנוערים, מהם שזכו לפרסום, לפרסים וליוקרה רבה.
עבר בלא צל מעלה תרומה חשובה וייחודית לוויכוח המתנהל בדור האחרון בגרמניה על מהותו של העבר הגרמנית ועל האחריות המוטלת על גרמניה לזכור אותו, לשומרו ולהציגו.