העורכת, הסופרת והמתרגמת אילנה המרמן היא זוכת פרס טשרניחובסקי לתרגום לשנת 2006 על מפעל חיים. במשך שנים היא ערכה ביחד עם נילי מירסקי את סדרת "ספריה לעם" בהוצאת "עם עובד", ובמקביל ערכה את "פרוזה אחרת", סדרה קטנה ומשובחת. מאז היא הקימה את סדרת "תעודה" לספרי נון-פיקשן. בין הספרים שחיברה: "במזל סרטן: מסע לבלי שוב" יחד עם יורגן ניראד, בן זוגה שנפטר ממחלת הסרטן, "מביירות לג'נין - מלחמת לבנון 2002/1982" יחד עם עירית גל ו"במחוזות זרים: סחר בנשים בישראל".
בני
ציפר, שעמד בראש חבר השופטים של פרס טשרניחובסקי כתב במדורו במוסף "תרבות וספרות" בעיתון "הארץ": "טוב שיש תרגום. תרגומים באים מרחוק ואינם תלויים בגחמותיו של קהל מקומי. הם גם מעמידים את הספרות המקומית שלנו בפרופורציה הנכונה. תרגומים מכריחים אותנו להיווכח שהספרות העברית צריכה לעבור עוד כברת דרך ארוכה כדי שיקומו לה מופתים כמו ברכט (המרמן תירגמה השנה את ברכט) ... האם אפשר לומר, אם כן, שהיוצרים החתרניים ביותר בארץ הם דווקא המתרגמים? שהם אלה ההולכים נגד הזרם של ההתפעלות האוטומטית מהספרות העברית באשר היא עברית? כן. יחי התרגום!"
* מה ההבדל בין שתי הסדרות שערכת - זו של ספרות ישראלית בת-זמננו מול תרגומים ממיטב הכתיבה האירופית והעולמית?
"פרוזה אחרת" היא סדרה שייסדתי לפני כעשרים שנה, שנים רבות לפני שהתחלתי לערוך את סדרת 'ספריה לעם' עם פרישתו של העורך המופלא הקודם, מורי וידידי אברהם יבין. הסדרה ה'קטנה' הזאת נועדה עם ייסודה לתת מקום ליצירות פרוזה לא גדולות, מתורגמות וישראליות כאחד, בעלות קול מיוחד מבחינה כלשהי, קול שראוי מאוד להכירו, אבל שאולי לא תמיד ידבר אל קהל הקוראים הגדול יותר ש'ספריה לעם' מכוונת לו. בין הספרים הישראליים שראו אור בסדרה, ספרו הראשון של יובל שמעוני, 'מעוף היונה', שספרו הבא, 'חדר' ראה אור ב'ספריה לעם'; ספרה הראשון של אורלי קסטל בלום 'לא רחוק ממרכז העיר'; ספרה הפיוטי של דניאלה כרמי 'לשחרר פיל'; ספר פרוזה של האמן יגאל תומרקין - הפירוט החלקי הזה מעיד על הייחוד. עם זאת, נכון, רוב הספרים שמתפרסמים בסדרה הם ספרים מתורגמים - וכאן הייחוד הוא אולי פחות מובהק: שלא כיצירות הישראליות המעטות שהתפרסמו בסדרה, רק חלקם, לא כולם, הם ספרים חדשניים. ייחודם של השאר עשוי להתבטא בכל מיני דברים: באיכות הגדולה שלהם, בהיותו של הסופר לא מוכר עדיין לקהל הישראלי, בארץ המוצא, בנושא ובאופן העיסוק בו, בעירוב של תיעוד ובדיון וכו'".
* את עצמך תרגמת יצירות מופת רבות מהשפה הגרמנית והצרפתית, בין השאר יצירות של לואי פרדינן סלין ושל אלבר קאמי, גוסטב פלובר, לוטראמון, אנטואן דה סנט אקזיפרי, א.ת.א הופמן, יוזף רות, פרידריך ניטשה, פרנץ קפקא, ברטולד ברכט. מה עושה יצירה ראויה לתרגום?
"זו באמת שאלה לא פשוטה - כי לדעתי, רואים אור גם ספרים מתורגמים רבים שלא היו ראויים לתרגום. אבל בעצם, אם נמצאים קוראים לספרים האלה - אז יש להניח שאני טועה. על כל פנים, יכולתי לענות בהרצאה או במאמר ארוך מאוד על כל אחד מהיוצרים שהזכרת בשאלה שלך. כמעט עם כל אחד ואחד מהספרים שבחרתי עד כה לתרגם הייתה לי מין מערכת יחסים עשירה ומורכבת שנוצרה לפני התרגום ובמהלכו, שבגללה רציתי לתרגם אותם.
למשל, 'הנסיך הקטן' - ההחלטה לתרגם את הספר המפורסם כל כך הזה נולדה מחוויה פשוטה מאוד: לא הצלחתי למשוך את תשומת לבו של בני - כשהיה קטן - להקשיב לתרגום הספר משנות החמישים, בידי אריה לרנר. ואז קראתי בעיון את המקור הצרפתי, ומצאתי שהתרגום הקיים לעברית, במליציות ובארכאיות שלו, מתרחק מאוד מהמקור, שהוא אמנם פיוטי, אבל כתוב בצרפתית מודרנית בעיקרה, וגם המסר שלו נועד להיות מודרני: אחרי הכל, הספר הזה נוצר בעיצומה של מלחמת העולם השנייה ונועד להיות מחאה נגד הזוועה ה"סופר-מודרנית" שהיתה המלחמה הזאת. זה לא סתם ספר אגדה. אמנם במהלך התרגום גיליתי דווקא שהמסר עצמו תמים מדי לטעמי, ואולי אפילו מיופייף מדי. אבל בכל זאת לא הצטערתי שהצעתי לקורא הישראלי גרסה עברית מתאימה לו יותר, בעיני. גם לא הצטערתי על הוויכוח שעורר התרגום, ולא התנגדתי ש'עם עובד', על פי דרישת קוראים רבים, כנראה, תוסיף ותפרסם את שני התרגומים זה בצד זה. התרגום של אריה לרנר אהוב כל כך, אולי דווקא מפני שהוא מתרחק מן המסר המודרני - זה דבר מעניין מאוד, סוגיה מורכבת בזכות עצמה. גם עליה אפשר לערוך דיונים ולעשות הרצאות. ובעיקר - היא מלמדת שהתרגום הוא מלאכת יצירה עצמאית במידת מה, כי הנה כעת יש בעברית בוודאות שני "נסיכים קטנים" שונים מאוד זה מזה.
"על התרגום של "מסע אל קצה הלילה" מאת הסופר הצרפתי ששיתף פעולה עם הנאצים פרדינן סלין, עבדתי קרוב לשנתיים. פרסום התרגום עורר את שר התרבות דאז אמנון רובינשטיין להאשים את 'עם עובד' ב'חילול זכר ששת המיליונים' - או קלישאה אחרת ממין זה: זו הייתה רוח הנוסח שקראתי בעיתון, ונדמה לי שאני מצטטת במדויק - ואת חבר הכנסת שאול יהלום לשאול שאילתה בכנסת, איך הוצאה ציבורית בישראל, וכו' וכו' . במוסף של עיתון 'הארץ' התנהל ויכוח ממושך בשאלה מה מותר ומה אסור לפרסם בארץ הזאת, שניזונה מיותר מדי קונצנזוסים - עד כדי כך התלהטו הרוחות, שלא מעטים מהמתווכחים אפילו התערבו בלי לקרוא את הספר. והספר - יצירה גדולה, מהחשובות שנכתבו במערב במאה העשרים, וגם אחת המחאות המודרניות החזקות ביותר נגד זוועות המלחמות, זוועות העוני ושאר עוולות החברה בת-זמננו. ואולי כדאי להזכיר שסלין כתב אותה לפני שנהיה חסיד של הגזענות והנאציזם. אני, על כל פנים, רציתי להגיש לקוראים את חוויית הקריאה הזאת (ולהתמודד עם האתגר התרגומי), ורציתי גם - לא אכחיש בכלל - לעורר את הוויכוח הזה, שחשוב בעיני מאוד. עוד דרך לנסות לערער פה כמה מוסכמות תרבותיות ואידיאולוגיות."
לקבוע את הטון
* לפני כשנתיים פרשת מ"ספריה לעם" ופתחת את סדרת "תעודה" בעם עובד - מאסת בספרות ישראלית בת זמננו?
"המילה 'מאסתי' צורמת באוזני. אולי נכון יותר לומר שעייפתי מן החובה למלא תפקיד חשוב כלשהו - בתור עורכת בסדרה מרכזית כל כך - כבוחרת של הספרים שתינתן להם הזכות להתפרסם ב"ספריה לעם". כי האמת היא שרבים מהמון הספרים הישראליים שרואים אור בשנים האלה פשוט לא מעניינים אותי, על חלקם אני יכולה לומר בוודאות שאין להם ערך, לא ספרותי ולא אחר, על אחרים - שלי עצמי, אישית, אין בהם עניין, וזהו. אז ביקשתי שייתנו לי רשות לא להכריע לגביהם. אני באמת שאפתי תמיד ועדיין אני שואפת להביא לישראלים דברים מבחוץ, שאולי ירחיבו קצת את גבולות העולם המצומצם מאוד שאנחנו נסגרים בו פה במידה גדלה והולכת, מן הבחינה התרבותית, החברתית והפוליטית. וזאת למרות, ואולי גם באשמת הפתיחות הטכנולוגית החדשה.
"אני גם קיוויתי להשפיע באמצעות ה'תיווך' הזה עם תרבויות אחרות על דפוסי מחשבה בישראל - גם פוליטיים וחברתיים במובן העמוק של המילים. זו כמובן אמביציה ענקית, תמימה מאוד, אבל אמביציות שכאלה אולי יכולות להוליד פה ושם פירות קטנטנים, צנועים. את הפירות האלה אני מוצאת לעתים קרובות בתגובות החמות, ואפילו נסערות, של קוראים - ובוויכוחים שמתעוררים, כמובן. יש לנו בישראל קהל קוראים חם, מגיב ומפרגן. אז גם זה שכר עצום בשבילי, אף-על-פי שמי כמוני רואה ויודעת וגם מתעדת שאני ודומיי לא הצלחנו 'לקבוע פה את הטון', להפך: ההידרדרות אפילו קשה מכל מה שצפינו בחלומות הבהלה האיומים ביותר שלנו. על כל פנים, את הפירות הקטנטנים והצנועים אני חושבת שאצליח להניב באמצעות הספרות המתורגמת והתיעודית יותר מאשר באמצעות הספרות הישראלית.
"ולגבי ספרות תיעודית: באמת, מרוב החלחלה שגורמת לי המציאות, אני מתקשה לפעמים לחפש לי מפלט, ולהציע אותו לאחרים, בספרות הבדיונית - ואני רוצה לדרוש ממני עצמי, ומאחרים, להתייצב יותר במישרין אל פני המציאות עצמה, ככל שהתיעוד הכתוב יכול לגעת בה. היא גם מרתקת יותר ממה שיש להגיד לרבים מממציאי העלילות הסיפוריות למיניהן. מה לעשות - לא הכל זיונים בעולם הזה".
עקיצת היתוש
* עבודת העריכה הספרותית שלך משיקה לעבודת ההיסטוריון, במיוחד בסדרה "תעודה". במידה רבה ספרים כמו "יומנים 1933-1945" מאת ויקטור קלמפרר ו"אישה בברלין: רשימות יומן מ-20 באפריל עד 22 ביוני 1945" מאת אלמונית - אלה תעודות היסטוריות. האם תוכלי להסביר את מאפייני העבודה הספרותית וההיסטוריונית בעבודתך?
"הספרים שמנית כבר נותנים חלק מהתשובה: ההתמודדות התיעודית עם הפרק הנאציונל-סוציאליסטי בהיסטוריה היהודית והעולמית תופס חלק חשוב בהתעניינות שלי זה שנים רבות מאוד. אולי גם מפני שחייתי תקופה ארוכה בגרמניה ומפני שאין לי ספק שהנושא הזה מעצב עד היום - בעיקר לרעה, לדעתי - את השיח הפוליטי וגם הרוחני בישראל. כיוון שאני רוצה להשפיע משהו על השיח הזה, החלטתי להוציא לאור תעודות שיכולות לתרום לזה. שלושה מתוך שישה ספרים שראו אור עד כה בסדרת 'תעודה' אכן עוסקים בנושא הזה - וכולם כאחד חשובים בעיני בין השאר גם בשל יכולתם לערער פה קלישאות ומוסכמות, שבתחום הזה הן אולי שופעות אפילו יותר מאשר בתחומים אחרים, וגם כואבות לי ומטרידות אותי במיוחד, מטבע הדברים - כבת אדם, כיהודייה, וכאזרחית מדינת ישראל.
"אבל גם שלושת הספרים האחרים שהוצאתי, על מלחמת אלג'יריה, על מלחמת לבנון ועל סחר בנשים בישראל עוסקים בנושאים שיש להם חשיבות מרכזית בעיני בדיון הציבורי בארץ - כל אחד באופן אחר. וכמו שכבר אמרתי לך, נדמה לי שהתיעוד עושה מלאכה שהספרות הבדיונית לא יכולה לעשות - וגם לא ספרי ההיסטוריה. הספרים האלה מתעדים את 'הדברים הקטנים', את 'עקיצות היתוש' כלשונו של ויקטור קלמפרר - ודרכם הם מתעדים את האחריות של בני האדם מן השורה, לא גיבורים ולא מנהיגים ולא פוליטיקאים, אלא כל המיליונים האחרים שבלעדי הסכמתם הפעילה או הסבילה לא היה קורה כלום. ואת האחריות הזאת הייתי רוצה להביא חזק יותר לתודעתם השאננה של רבים מאזרחי ישראל. לא שאני מצליחה בזה במיוחד. האדם היחיד הוא שמעניין אותי במלאכת התיעוד שקיבלתי על עצמי להוציא לאור ולפעמים גם לכתוב. בשביל הקהל הלא כל כך גדול, לצערי, שרוצה לקרוא אותה: אלף, אלפיים, חמשת אלפים. בינתיים לא יותר. אז אולי תגיד לי, איך נשנה את העולם, הם ואני?"