ונדיקט ירופייב לא היה סופר במובן המקובל של המילה. חוץ ממוסקבה – פטושקי לא חיבר אלא מחזה אחד וכמה מסות. הוא חי חיים של בוהמיין ושתיין ושנים רבות לא היה לו בית משלו והוא נדד בין בתי ידידים ועבד בעבודות מזדמנות. אבל הספר האחד שכתב נהיה במהרה ל"ספר פולחן", שנפוץ בחוגי האינטיליגנציה, חוגי ה"סאמיזדאט" של השנים ההן: עותקים נדפסו בחשאי במכונת כתיבה, פסוקים מהספר נהפכו לאימרות־כנף מוכרות, ירופייב נעשה "גיבור תרבות" וסביב דמותו של וניצ'קה, דמות המספר בספר, נרקם מיתוס שלם.
מוסקבה - פטושקי נדפס לראשונה ב־1971, בכתב העת הרוסי "עמי", שיצא לאור בישראל. בברה"מ נאסר הספר לפרסום עד לימי ה"פרסטרויקה", וכספר הופיע שם לראשונה רק ב־1989, שנה לפני מותו של ונדיקט ירופייב מסרטן הגרון, בגיל 52.
המבקר אנדריי זורין, המתאר את תגובת בני הדור ל"מוסקבה – פטושקי", קובע, שמה שהיה "יום אחד בחיי איוואן דניסוביץ'" של סולז'ניצין לדור של שנות השישים, היה "מוסקבה – פטושקי" לדור של שנות השבעים והשמונים: דור שלם מצא בוא את עצמו, הגדיר עצמו על־פיו וראה בו מופת של מרי כלפי משטר.