אָאוּקְסילְיוֹ לָקוּטוּר היא משוררת אורוגוואית בגיל העמידה, גבוהה וכחושה כמו דון קיחוטה, שבחרה לחיות במקסיקו. קוראי הרומן המפורסם של בולניו בלשי הפרא יזכרו בוודאי את המונולוג המובא מפיה שם, שבו היא מספרת על המאורע המכונן בחייה, שאירע בספטמבר 1968: הסתגרותה במשך שלושה עשר ימים בשירותי הנשים בפקולטה לפילוסופיה וספרות באוניברסיטה הלאומית האוטונומית בעת הפריצה האלימה של משטרת מקסיקו לקמפוס.
ברומן קצר זה שוב נותן המחבר את רשות הדיבור לאאוקסיליו, והשהות ההיא בשירותים נעשית מעין מנהרת זמן שלוקחת את המספרת אל עברה הרחוק יותר וגם אל העתיד להתרחש בעשורים שלאחר מכן – חיים שלמים של ספק צופה מן הצד ספק משתתפת בחיי התרבות של הכרך המקסיקני הגדול, שזכתה ברבות הימים בכינוי "אֵם השירה המקסיקנית". פרק אחר פרק היא מספרת על חיי הנוודות התלושים לכאורה שהיא חיה הרחק ממולדתה, על קשריה ומפגשיה עם דמויות שונות בעולם הבוהמה המקומי, משוררים ספרדים גולים, הציירת רמדיוס וארו, דורות של משוררים צעירים, ובהם ארטורו בלאנו, בן דמותו של המחבר.
באאוקסילו יצר בולניו גיבורה מרתקת שבדרכה המיוחדת תופסת מקום מרכזי בעולמו הספרותי.
"רומן יפה ומרגש... מחברו מצליח להקים לחיים דמות שתישאר בוודאי חקוקה בזיכרונו של הקורא" (איגנסיו מרטינס דה פיסון, אָה־בֶּה־סֶה).